מכל וכול, אני מזכה את הנאשמת מהעבירה המיוחסת לה בכתב-האישום.
דומני, כי עמידתו של בית-משפט זה על מה, ששב ונפסק בבית-המשפט בענינים מן הסוג הנדון היום, לא תפקוד את המאשימה כרעם ביום בהיר. פעם אחר פעם מטעים בית-המשפט את הדברים, ומה אעשה והם טרם מצאו את משכנם באופן שבו נוהג אגף החניה בעיריית תל אביב-יפו ובאופן שבו פועלת התביעה.
השאלה היא פשוטה בתכלית: לפתחו של מי מונחת העובדה כי מדיניות אכיפה מקלה, שנוקטת עיריית תל אביב-יפו במקומות, במועדים ובתנאים שונים, אינה מפורסמת בכל מקור שהוא ואין פרטיה נחלת הרבים. השאלה היא לפתחו של מי מונח מחדל זה ומי הוא הנדרש לשאת במחירו. כבר מובן, כי עמדתו של בית-המשפט היא כי הרשות המנהלית, הנושאת בחובת נאמנות לציבור, היא הנדרשת לשאת במחדליה - ובפרט, כפי שאסביר להלן, כשמדובר, כנדמה, בהחלטה מושכלת, היינו, במחדל מכוון.
הנאשמת החנתה את מכוניתה כשכל גלגליה על גבי מדרכה ברחוב פרנקפורט שבעיר תל אביב יפו ביום 29.3.2012 בשעה 18:22. היה זה, כאמור, בחודש מרס, בשעת ערב, ועינינו הרואות - כך עולה היטב מלא פחות משלוש תמונות שצילם המפקח, עורך ההודעה, בזמן אמת (
ת/1) - כי חשכה שוררת ברחוב. רחוב פרנקפורט הוא מה שמכונה בפיהם של נציגי העירייה "רחוב פנימי". לאמור, זהו רחוב שבו מתקיימת מדיניות מקלה של אכיפה. לעוסקים בתחום כבר ידוע כי עיריית תל אביב-יפו נמנעת מרישומן של הודעות-קנס ברחובות פנימיים שכאלה בשעות מסוימות של היממה ובהתאם לאיזון שונה, הנערך בשעות אלו, בין נוחותו של האזרח - יהא זה תושב העיר ויהא זה אדם אחר, לבין כוחם של העוברים והשבים - בין הולכי רגל על מדרכות ובין כלי-רכב בכביש, לנוע בחופשיות ובבטחה.
יש יסוד להנחה, ובענין זה הניסיון הוא בן-משמעות, כי גם תושבים בעיר תל אביב-יפו יודעים על קיומה העקרונית של מדיניות מקלה מעין זו. אלא, שכפי שאירע במקרה שבפני, כל הענין הוא בידיעתם של פרטיה של אותה מדיניות. סבורני, כי בענין זה לא רק התושב או האזרח החונה מצויים בקושי, אלא לעתים אפילו מפקחים, תובעים ואף בית-המשפט. זאת, היות שאותם פרטים של המדיניות - ככל שישנה אחידות בהחלתה, וגם ענין זה אינו מובטח - אינם מפורסמים בכל מקור רשמי שהוא. זכרם לא בא בתמרורים. אין הם רשומים באתר האינטרנט של עיריית תל אביב-יפו. הם לא הוסברו מעולם, כך נדמה, בפרסום רשמי ששגרה העירייה לתושבי העיר. נותר, אפוא, לנחשם או לקוות כי אלת המזל תעמוד לצדו של החונה.
דברים אלה עלו, בדיון שבפני, באופן מובהק מעדותו של המפקח, שערך את הודעת-הקנס. המפקח העיד, בדברים מהימנים שאני מקבלם, כי אותה מדיניות מקלה "לא רשומה באף מקום, זה לא חוק, זה מדיניות שכל תושבי העיר יודעים אותה" (פרוטוקול, בעמ' 1, שורה 15). המפקח נשאל אם הדברים עוברים מפה לאוזן בין תושבי העיר, והשיב: "אין לי מושג איך זה עבר, אני יודע שזה לא רשום בשום מקום" (
שם, בשורה 17). אין לבוא בטרוניה אל המפקח. דברים ברוח זו השמיעו מפקחים לפניו מעל דוכן העדים בבית-משפט זה. הצדק עמו - המדיניות לא רשומה בכל מקום שהוא.
כפי שהוסבר, היכולת היחידה של חונה סביר לדעת על אותם פרטים היא בבירור, שיערוך מול גורמיה של עיריית תל אביב-יפו. על כורחו נדרש החונה לערוך בירור מעין זה
לאחר שנרשמה לחובתו הודעת-קנס. אלא, שאז הדבר מאוחר מדי, שכן אותה הודעה כבר באה אל העולם ולא תבוטל. הדרך האחרת, ואותה מצפה המאשימה מהחונה הסביר לנקוט, היא בירור יזום - עובר לחניה - מול הגורמים העירוניים. דבר זה אינו מתקבל על דעתי. אין זו משימה, שסביר להניח לפתחו של התושב. ודאי, שאין העירייה ערוכה למתן מענה שוטף, רציף ועקבי לשאלות מעין אלו, אפילו יופנו אליה. אך גם אם נמצא בהישג מוקד שיוכל להשיב, אין זה סביר לדרוש מן התושב להתקשר למוקד זה בכל פעם שהוא מבקש לחנות. הדברים משולים לציפייה כי הסדרי חניה - למשל, באמצעות אבני השפה - לא יסומנו כלל, והתושב יתבקש להתקשר טלפונית אל העירייה על מנת לבררם לאשורם.
עובדה היא, כי במקרה דנן נדרש מפקח, מעל דוכן העדים, להסביר את פרטיה של המדיניות. עובדה היא, כי נדרש מכתב מאת אגף החניה. ולא מכתב אחד, כי אם שלושה מכתבים שאותם הציגה המאשימה, בשקדנות רבה, לבית-המשפט. טענת המאשימה היא כי מכתבים קודמים כאלה נשלחו אל הנאשמת, ולאורם היה עליה לדעת את פרטיה של המדיניות המקלה. עיון פשוט באותם מכתבים מגלה, כי אין שחר לאותה טענה. מכתב מיום 31.5.2012 ומכתב מיום 3.12.2012 - שניהם מופנים אל הנאשמת, ובהם תשובות לפניותיה בעניינם של דוחות אחרים - מקפידים לציין את עצם קיומה של "מדיניות של התחשבות". בד בבד, דומה כי מי שרשם מכתבים אלה - ואין הוא אלא מנהל אגף החניה בעיריית תל אביב-יפו - הקפיד להותיר את פרטיה של מדיניות זו עמומים, ולא ציין מהן השעות שבהן היא חלה. רק כך יכול אתה להסביר את מה שנכתב באותם מכתבים, היינו, כי המדיניות ננקטת "בשעות הערב המאוחרות והבוקר המוקדמות". ייתכן, שלרושם התשובה ברור מה משמען של מילות צופן אלו. אינני סבור כי אותה משמעות נהירה לכל אדם, וודאי למי שאינו עוסק בתחום. אולם, מתקשה אתה לחמוק מן המחשבה כי אותן מלים נרשמו לכתחילה על מנת שלא להתחייב ולא לנקוב בפרטים מדויקים.
התנהלות מעין זו מוצאת את ביטויה בהחלטתה של עיריית תל אביב-יפו שלא לפרסם בשילוט, וכאמור, בכל מקור אחר, את פרטי המדיניות. שכן, פרסום פירושו מחויבות. פירושו יציבות. פירושו כי העירייה תאלץ לעמוד בכללים חדים וברורים, אשר משום מה היא ממאנת לקיימם בעת הזו. שלא כבענינים אחרים, אשר אפשר ובאו לכלל דיון בעת האחרונה, אינני סבור כי בענין זה יש לתלות את הדברים בגמישות שקולה. אלא, חוששני כי איש מבין הגורמים הרשמיים אינו מוכן להתחייב לדבר. זאת, זולת לגבייתם של קנסות מתושב, שלהוותו לא עלה בידיו לנחש את פרטיה של "המדיניות המתחשבת" הזו.
בענין אחרון זה אוסיף כי בשל מגבלות, הטבועות ביכולת לאכוף, תורמת לעתים האכיפה הבלתי-שיטתית לבלבול ולחוסר הוודאות שחווה התושב. כך עלה באופן מפורש מעדותה של הנאשמת שבפני, שהסבירה כי נהגה לחנות במקום שבו חנתה במקרה דנן, ובאותן שעות, בעבר אלא שלא נרשמו לחובתה הודעות-קנס. אמת, כל המפורט הוא הבסיס ל"הערכה מטושטשת" - לשון הנאשמת - שהיא המרב שבכוחו של ציבור החונים לגבש.
אם לא די בכל אלה, אני מקבל את טענתה של הנאשמת כי בעקבות אירועים קודמים היא פנתה על-פה לנציגיה של העירייה. אלא, שגם שם לא נמסרה לה תשובה מחייבת וברורה.
בנסיבות אלו אני סבור כי גם אם המפקח, עורך הודעת-הקנס, פעל כדין ובמסגרת תפקידו, עת שרשם את הודעת-הקנס בגין מה שהיה בעיניו חניה אסורה על מדרכה בשעות, שבהן מדיניות האכיפה המקלה איננה תופסת, הרי שאך ניתן היה לצפות מגורמי התביעה, ודברים שנרשמו בפסקי-דין אינם זרים להם, כי לא יעמדו על כתב-האישום. חוששני כי דבר זה הסתמן, כמובן מבלי שנחרצה הדעה קודם שנשמעו ראיות, כבר בדיון ההקראה. המאשימה התבקשה לשוב ולבחון את טענת הנאשמת. היא בחרה לעמוד על כתב האישום. על כך יש להצר.
כאמור, הנאשמת זכאית, והודעת הקנס מבוטלת.
זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.
ניתן היום, כ"ד בתמוז תשע"ג, 2 ביולי 2013, במעמד הנוכחים.
החלטה
הנאשמת לא עתרה לחיוב המאשימה בהוצאות, שנגרמו לה. אין היא מיוצגת בידי יודע משפט, וספק בעיני אם ידועה לה זכותה לעתור להוצאות. אלא שדבר אינו מונע, להשקפתי, מבית-המשפט לחייב בהוצאות. אאפשר לתובעת לטעון בענין זה כעת, בטרם אחליט.
ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשע"ג, 2 ביולי 2013, במעמד הנוכחים.