זיכוי נאשמים מעבירות המיוחסות להם בקובלנה פלילית

    החלטה והכרעת דין

1.    1.    שימוש במידע שנאסף במסגרת חקירה כלכלית ופרסומו וכן מסירת מידע שפורסם במסגרת הליכים קודמים הם העילה לקובלנה זו. בגין אלה מייחס הקובל לנאשמים בקובלנה זו שורה של עבירות לפי חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 (להלן: " חוק הגנת הפרטיות" או " החוק").

 מהקובלנה שתוקנה מספר פעמים נמחקו חלק מהאישומים ועתה עומדים הנאשמים 1,2,4-7 לדין כשהעבירות המיוחסות להם על ידי הקובל הן פגיעה בפרטיותו בדרכים המנויות בסעיף 2(1), 2 (9), 2 (10) ו-2 (11) לחוק. נאשמת 3 הלכה לבית עולמה ונמחקה מכתב הקובלנה.

עם סיום פרשת התביעה בקשו כל הנאשמים לזכותם מהאישומים המיוחסים להם. הנאשמת 1, שבינה לבין הקובל מתנהלים הליכים אזרחיים, והנאשמים 4 ו-7, חוקרים פרטיים, טוענים שעומדת להם הגנת מן הצדק ולחלופין - כי אין עליהם להשיב לאשמה. הנאשם 2, בא כוחה של הנאשמת 1 בהליכים האזרחיים, והנאשמים 5 ו-6, עורכי דין ממשרדו, התמקדו בטענות: "אין להשיב לאשמה" ו"פגיעה שאין בה ממש", תוך שהם מאמצים במהלך הדיון גם את הטיעון בעניין ההגנה מן הצדק.

מהנימוקים שיפורטו, סבורה אני שאין מקום לחייב את הנאשמים 5 ו-6 להשיב לאישומים וכי דינם לזיכוי כבר בשלב זה. יתר הנאשמים ישיבו לאישומים כפי שיפורט להלן.

2.    2.    המידע על נכסי הקובל נאסף במסגרת חקירה כלכלית שהוזמנה ממשרד חקירות "גרץ שרותי חקירה". החקירה הניבה ביוני 2003 דו"ח שצורף בשתי "הזדמנויות" לכתבי בית-דין שהוגשו במסגרת ההליכים האזרחיים שננקטו על ידי הנאשמת 1. בפעם הראשונה צורף הדו"ח בתמיכה לבקשה להטלת עיקול זמני על נכסי הקובל במסגרת תביעה לפיצויים שהוגשה על ידי הנאשמת 1 נגד הקובל ושניים אחרים. מאוחר יותר צורפו הבקשה לעיקול זמני ודו"ח החקירה שתמך בה, להמרצת פתיחה ולבקשה לצו מניעה, כשהמשיבים בהליכים אלה הם מנהל מקרקעי ישראל, הקובל ואביו - כל זה על רקע העובדות הבאות:

הקובל הורשע בביצוע עבירות של קבלת דבר במירמה והתחזות בשל סיוע שהגיש לנאשמת 1 בהקשר לניתוח להגדלת חזה שעברה בהיותה כבת 15 שנה. בעקבות פסק הדין המרשיע הגישה הנאשמת 1 תביעה לפיצויים בגין נזקיה, נגד המנתח, המרכז הרפואי שבו נותחה ונגד הקובל, וביקשה לעקל את נכסיו של האחרון - דירת מגורים ברחוב הפשוש 4, כפר סבא, וחשבונות ב-4 בנקים.

בדו"ח החקירה אשר תומך בבקשת העיקול, מופיע פירוט של חשבונות בנק שלקובל זיקה אליהם, לרבות כבעלים משותף וכנאמן, וכן פירוט של קופות גמל. לפי הדו"ח בבנק אחד החשבון מוקפא, בבנק שני החשבון סגור והבקשה לעיקול אינה מתייחסת לבנק זה, בבנק שלישי החשבון משותף, בבנק רביעי יש חשבון פעיל בשנים מסניפיו ושני החשבונות ביתרות חובה, ובבנק חמישי יש חשבון נאמנות עם יתרת זכות זעומה. מספרי החשבונות בשני הבנקים האחרונים מופיעים גם הם בדו"ח. אשר לקופות הגמל - בדו"ח מופיע פירוט של  4 קופות תוך ציון העובדות הבאות: קופה אחת נסגרה עוד בשנת 1995, משתי קופות נמשכו כל הכספים בשנת 2000, בקופה אחת נותרה יתרה קטנה נזילה. 

ב-7.8.03 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי צו עיקול זמני כפי שהתבקש, והודעות עיקול נשלחו בו ביום ל-4 הבנקים. הצו שניתן בהעדר הצדדים הורה על דיון במעמד הצדדים ביום 14.8.03, וכעולה מפרוטוקול הדיון (נ/1), נכחו בו עו"ד אלדן, ב"כ הקובל בהליך כאן ובהליכים האזרחיים הנ"ל, ועו"ד ויינברג, הנאשם 2 בהליך כאן, ובא כוחה של הנאשמת 1 בהליכים האזרחיים. בדיון זה ניתנה החלטה:

" על דעת הצדדים: צו העיקול הזמני יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת. כפי שנאמר בצו העיקול אין הוא חל על  חשבונות שהיו מצויים ביתרת חובה בעת קבלת הצו אצל המחזיקים. עם קבלת בקשת בטול שתוגש על ידי עו"ד אלדן יקבע הדיון תוך 7 ימים...".

המרצת הפתיחה והבקשה לצו מניעה הוגשו על ידי הנאשמת 1 ב-2.9.03 (סומנו ק/4). לפי הנטען שם, הקובל העביר לאביו את זכויותיו בדירת המגורים שאליה התייחס צו העיקול הזמני, ומינהל מקרקעי ישראל ביצע את העברת הזכויות - הכל לאחר שהן המינהל והן הקובל קיבלו את צו העיקול. בית המשפט מתבקש להצהיר על בטלות העברת הזכויות בדירה; להורות למינהל מקרקעי ישראל לרשום את צו העיקול, ולהימנע מביצוע העברת הזכויות בדירה. בפתח ההמרצה מתואר הרקע להליך שננקט ובכלל זה - יחסיהם האינטימיים של הקובל והנאשמת 1, עובר לניתוח שעברה.

3.    3.    ב-5.9.2003, פורסמה במקומון "צומת השרון" כתבה שבה דווח על ההליך האחרון. תחת הכותרת " קורבן הפיתוי דורשת צו שיאסור על עורך הדין למכור את ביתו", מדווחת הכתבת על טענות הנאשמת 1 במסגרת המרצת הפתיחה לפיהן העביר הקובל את דירת מגוריו לאביו חרף צו העיקול, ומפרטת את האירועים שהביאו להרשעת הנאשם והניבו את התביעה לפיצויים של הנאשמת 1.

עוד להשלמת התמונה: הקובל הגיש תלונה למשטרה נגד הנאשמים 2 ו-7 בשל פגיעה בפרטיות. השניים נחקרו והודעותיהם הוגשו על ידי הקובל בהסכמת ב"כ נאשמים (סומנו ק/1 ו-ק/2). החלטת הפרקליטות לסגור את התיק הפלילי שנפתח נגד הנאשמים הנ"ל בשל העדר ראיות מספיקות, אינה כלולה משום מה בין מסמכי התיק הפלילי שצורף כנספח ו' לתצהירו של הקובל, וצורפה רק לתגובתו לטעוני הנאשמים בתום פרשת התביעה.

4.    4.    הקובל מאשים את כל הנאשמים בעבירות לפי הוראות החיקוק שנמנו לעיל, ללא הבחנה ביניהם, להוציא הבחנה בין "פרסום" ל"מסירה" לעניין סעיף 2 (10), כשלעניין הפרסום מואשמים הנאשמים 1,2,3,5,6 -ולעניין "המסירה" מואשמים כל הנאשמים (ראה: הודעת הקובל "בדבר פירוט הנאשמים לגבי כל אישום" מיום 26.1.2006). 

אתייחס לכל אחד מהאישומים כסדרם, אך תחילה לטענות הנאשמים: בפגיעה הנטענת אין ממש; הם זכאים להגנה מן הצדק.

הטענה הראשונה נסמכת על הוראת סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות לפיה: "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש", והנאשמים חוזרים אליה עתה לאחר שהועלתה על ידם במסגרת הטענות המקדמיות. כאז, כן עתה, נראה לי שלא ניתן לקבל את הטענה. הקובל מלין על פגיעה בפרטיותו בשל פרסום מידע הנוגע לצנעת חייו, ובשל שימוש במידע על ענייניו הפרטיים. טיבו וסוגו של המידע שבו מדובר, אינם מניחים לראות בפגיעה הנטענת, כזו שאין בה ממש. הנכון הוא, שביחס למידע הנוגע לצנעת חייו של הקובל - לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית לביסוס האישומים, אך זה לכאורה אינו המצב ביחס לחלק מהנאשמים במה שנוגע לשימוש במידע שיש לסווגו כענייניו הפרטיים של הקובל: חשבונות בנק וקופות גמל. אף שעוצמת הפגיעה בהקשר זה אינה מהגבוהות - וכטענת הנאשמים הפרה של חובת סודיות בנקאית היא עוולה ואינה עבירה - לשימוש במידע כזה יכול שתהא בנסיבות מסוימות נפקות, גם במישור הפלילי.