זיכוי מעבירות מס הכנסה - חברת ברנוביץ

האישום  והמחלוקת  

1.       הנאשמים 2, 3 ו-4 היו בעלי מניותיה ומנהליה הפעילים של הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת"; או, "החברה"), חברה פרטית רשומה בישראל, שעסקה בבנייה ובנדל"ן. הנאשמת העסיקה, בין היתר, עובדים שכירים וקבלני משנה.

מאז שנת 2004 נמצאת הנאשמת בהליכי פירוק .

2.       עניינו של כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים אי תשלום ניכויים לפקיד השומה. לטענת המאשימה, משך חמישה חודשים, בתקופה שבין חודש אוגוסט ועד חודש דצמבר 2003 (להלן: "התקופה הרלוונטית"), ניכו הנאשמים מס הכנסה ממשכורות עובדי החברה ומתשלומים לספקים וקבלני משנה בשיעור כולל של 862,167 ש"ח (להלן: "הניכויים") וללא הצדק סביר הם לא העבירו את הניכויים לפקיד השומה.

המאשימה מייחסת לנאשמים חמש עבירות שעניינן "אי תשלום מס שנוכה", לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), בקשר לסעיפים 117, 224א', 164 ו-166 לפקודה, ובקשר לתקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורת ותשלום מס מעסיקים), התשנ"ג-1993.

3.       המחלוקת בין התביעה להגנה מתמקדת בעיקרה בשאלת קיומו של "הצדק סביר" למחדל. שכן, הנאשמים מודים כי בתקופה הרלוונטית כיהנו כמנהליה של החברה הנאשמת; הם גם אינם כופרים בעובדה שהניכויים הנטענים נוכו ממשכורות השכירים ומתשלומים לספקים בתקופה הרלוונטית, אך לא הועברו לפקיד השומה. אולם, לטענתם, נקלעה החברה בתקופה הרלוונטית למצב חריג, שהביא למעורבותם של שלושה בנקים בניהול הפיננסי של החברה ולשליטה באמצעי התשלום. מצב זה גרם לשינוי מהותי במעמדם של הנאשמים בחברה, מחד גיסא, ומאידך גיסא, נוצר מצב עובדתי בעטיו נבצר מהם לדעת על המחדלים. למעשה, נטען, הייתה לנאשמים סיבה להאמין, לפחות עד חודש נובמבר 2003, כי הניכויים הועברו לפקיד השומה כנדרש בחוק. בנסיבות אלה, היה הצדק סביר למחדלים שחדלו הנאשמים. בנוסף, טוענים הנאשמים, ראויים הם להגנות שבסעיף 224א', שכן, משנודע לנאשמים לראשונה על המחדלים, הם עשו כל שביכולתם למונעם.

4.       עמדת המאשימה מנוגדת בתכלית. לגישתה, למרות מעורבותם של הבנקים בדרך זו או אחרת בניהול העסקי של החברה בתקופה הרלוונטית, לא חל שינוי במעמדם ובתפקידם של הנאשמים 2 עד 4, והם נותרו על מכונם גם בתקופה זו כמנהלים פעילים בחברה, וכבעלי זכות חתימה בה. לפיכך, ובהיותם המוציאים והמביאים בכל הקשור לניהול האופרטיבי של החברה, מוטלת על שלושתם אחריות מלאה למחדלים, בהתאם לקבוע בסעיפים 219 ו-224א' לפקודה, ואין לראות במעורבות הבנקים כ"הצדק סביר" למחדלים; גם אין להחיל עליהם את ההגנות שבסעיף 224א' האמור.  

דיון - התשתית העובדתית

5.       התשתית הראייתית שהניחו הצדדים כללה את דו"חות הניכויים (דו"חות 102 - ת/6 עד ת/10, להלן: "דו"חות הניכויים") לתקופה הרלוונטית, ואת עדויותיהם של הנאשמים, בצד אימרות החוץ שמסרו בחקירה. בנוסף, העידו רואת החשבון עליזה שרון, מטעם התביעה, ומנהל החשבונות יצחק אביעד, מטעם ההגנה. תשתית זו מכוונת הייתה להבהרת דרך התנהלותה העסקית של החברה הנאשמת בתקופה הרלוונטית, ומעמדם של הנאשמים במסגרת זו; כאשר ההגנה מבקשת לעמוד בנטל ההוכחה בדבר קיומו של "הצדק סביר" למחדלים, ואילו המאשימה מבקשת להפריכו.

6.       ממכלול הראיות, ובעיקר מעדותו של נאשם 4 עולה, כי בסוף שנת 2002 או בראשית 2003, נקלעה הנאשמת לקשיי מימון. שלושה בנקים שליוו פיננסית את מפעלי הבנייה של החברה, בנק הפועלים בע"מ, בנק לפיתוח התעשיה בע"מ ובנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "שלושת הבנקים"), סירבו להמשיך ולממן את הפרוייקטים שבנתה החברה, ואיימו בנקיטה בהליך של הקפאת הליכים. בין הנאשמים לבין שלושת הבנקים נערך משא ומתן, שבמהלכו נבדק מצבה הכלכלי והפיננסי של החברה על-ידי עו"ד צוריאל לביא מטעם הבנקים. בהמשך לכך, הותוותה בהסכמה תוכנית הבראה, בניצוחו של עו"ד לביא. עיקרי התוכנית נגעו למימון הוצאות הבנייה ולמעמדם של הנאשמים:

מבחינה פיננסית, הוסכם, כי שלושת הבנקים הנ"ל יממנו את השלמת הבנייה בשלושה פרוייקטים ספציפיים; בנוסף, הקצו הבנקים סך 600,000 ש"ח לחודש, לכיסוי הוצאות כלליות של החברה; לגבי הנאשמים 2 עד 4 הוסכם, כי ימשיכו לכהן כמנהלי החברה בפועל, ללא שכר; בנוסף, מונתה רואת החשבון עליזה שרון (להלן: "רו"ח שרון"), לפקח מטעם הבנקים על התנהלותה הכלכלית של החברה, ועל התשלומים וההוצאות שאמורה החברה לעמוד בהם בקשר לשלושת הפרוייקטים, עד לתקרה של 600,000 ש"ח.

7.       רו"ח שרון, שמשרדה מתמחה, בין השאר, בהבראת חברות ובפיקוח על תוכניות ההבראה, נכנסה לתפקיד הפיקוח האמור בחודש מרס 2003. היא שימשה בתפקידה זה בכל התקופה הרלוונטית, ולמעשה עד חודש דצמבר 2003, מועד בו נכנסה החברה בכל זאת להליכי הקפאה, ומונה כנאמן רואה החשבון חיים קמיל.

8.       בעדותה בבית המשפט, הטעימה רו"ח שרון שתפקידה בחברה הוגדר כתפקיד של 'פיקוח, אימות ובקרה', ללא כל מעורבות בניהול או בהחלטות עסקיות בחברה; לצורך הדיון, פירטה רו"ח שרון בעדותה את התנהלות החברה מבחינה כלכלית תחת פיקוחה בתקופה הרלוונטית, בכלל, ואת הדרך בה פיקחה מדי חודש על הוצאות החברה. 

העדה מסרה, כי מדי חודש מסרה החברה לידיה לבדיקה ולאישור את רשימת התשלומים והשיקים שהוציאה מחלקת הנהלת החשבונות, באמצעות דו"חות אקסל; השיקים והאסמכתאות נבדקו מדי חודש בידי רו"ח שרון או נציגיה הקבועים, וכל שיק שאושר לתשלום סומן בסימן זיהוי  (עמ' 15, ש' 18-30). בהתאם לכך, הוציא משרדה מדי חודש בחודשו מכתב לבנקים המאשר את תשלום השיקים שברשימה (כדוגמת נ/6 עד נ/13), עד לתקרה של 600,000 ש"ח. לרוב, אמרה העדה, היא נהגה להחתים את הנאשמים על המכתבים ששיגרה לבנקים. במקביל, חתמו הנאשמים, מורשי החתימה על השיקים שאושרו לתשלום; ובשלב השני, היא ווידאה שכל אחד מהבנקים יעביר את חלקו לחשבון ההוצאות המשותף.

9.       נושא הניכויים ותשלומם לפקיד השומה לא עלה בעדותה הראשית של רו"ח שרון. אולם, בהתבקשה, במהלך חקירתה הנגדית, להתייחס לתשלומי הניכויים למס הכנסה, אישרה העדה את שמוסכם היה על הכל, כי בחודשים מרס עד יולי 2003, דהיינו משך חמישה חודשים (קרי: עד חודש אוגוסט 2003), שולמו הניכויים כנדרש באמצעות שיקים שאישרה לתשלום. רו"ח שרון השיבה בשלילה לשאלת הסניגור אם הבחינה שלא הועברו הניכויים של חודש אוגוסט ואילך (עמ' 20, ש' 10-12). לדבריה, רק בחודש נובמבר 2003 נודע לה מהנאשמים או מי מהם כי ניכויי החודשים אוגוסט וספטמבר לא הועברו לפקיד השומה. טענת העדה הייתה, כי לא היה זה מתפקידה להחליט למי תשלם החברה תשלומים, וזה כולל, תשלומי ניכויי מס, או, מע"מ, או, תשלומים למוסד לביטוח הלאומי (שם, ש' 20-31); ההחלטה הייתה ונותרה בסמכותם של הנאשמים, ובמקרה מעין זה, גרסה, יכולים היו הנאשמים שלא לשלם משכורות, ולחלופין, לפנות ישירות לבנקים ולבקשם שיאשרו תשלום חריג (עמ' 22, ש' 19-27). 

10.     הנאשמים הודו, כאמור, בעיקרי העובדות. הם אישרו בעדויותיהם כי שימשו בתקופה הרלוונטית מנהלים בחברה הנאשמת, והיו בעלי זכות חתימה בה: הנאשם 2 אחראי היה על התחום הביצועי-הנדסי; הנאשם 3 ניהל את החברה בתחום העסקי-פיננסי; ואילו הנאשם 4 אחראי היה על הבנייה באתרי הבנייה. הנאשמים גם אישרו את הפרטים העובדתיים שמסרה שרון לגבי דרך ההתנהלות העסקית-כלכלית בתקופה הרלוונטית, והאופן בו פיקחה מדי חודש על הוצאות החברה. עם זאת, הכחישו הנאשמים את גרסתה של רו"ח שרון ביחס למשמעות התפקיד שמילאה בחברה ובאשר להיקף ועומק סמכויותיה.

11.     מדברי הנאשמים עלה, כי תפקידה של רו"ח שרון נכפה עליהם על-ידי הבנקים, והיא זו שאמורה הייתה לבדוק, ואף בדקה כל שיק ושיק ושקלה אם לאשר את תשלומו ואם לאו; רק שיקים שאושרו על ידה בחתימת זיהוי כובדו ונפרעו על ידי הבנקים; ואילולא הסכימו להחלטה שרו"ח שרון תפקח עליהם, היו הבנקים עוצרים את כל מערך התשלומים של הפרוייקטים (עדות נאשם 2, עמ' 35, ש' 17-18). לפיכך, טען נאשם 2, חתימתו, כחתימת מורשי החתימה האחרים על השיקים, הייתה ריקה מתוכן (ראו: שם, ש' 10-12).

בהודעתו, במשרדי החקירות, אמר נאשם 2: "מאז שהיא נכנסה לעניינים אנחנו בעלי זכות החתימה היינו בובות" (ת/1, עמ' 3, ש' 14); ובעדותו בביהמ"ש הוסיף: "לא הייתה לי שום שליטה בקשר לביצוע התשלומים בפועל" (עמ' 36, ש' 1);