זיכוי המערערת מעבירות תעבורתיות

א.      כללי

בפני ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו, (להלן " בימ"ש קמא"),  ואשר ניתן על ידי כב' השופט מ. אלטר, ביום 5.9.07, בתיק ת' 10589/04. יש להעיר כי על אף שברישא של הודעת הערעור נאמר כי היא מופנית כנגד גזר הדין, טען המערער כנגד ההרשעה, זאת משום שמנוסח הערעור ניתן ללמוד שהוא מופנה, כנגד ההרשעה בלבד.

ב.       ההליך בבית משפט קמא

המערערת ילידת 1959, הובאה לדין בבית משפט קמא עפ"י כתב אישום בו יוחסו לה העבירות הבאות:

נהיגה רשלנית, בניגוד לסעיף 62 (2) בצירוף סעיף 38 (2), לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961, (להלן " הפקודה"), עבירה שלגרימת נזק בניגוד לתקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961, (להלן, " התקנות"), וביחד עם סעיף 68 לפקודה ועבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה לפי תקנה 22 (א) לתקנות בצירוף סעיף 68 לפקודה.

המערערת הורשעה לאחר שמיעת ראיות בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. בית משפט קמא, גזר על המערערת את העונשים הבאים:

פסילה בפועל למשך 3 חודשים מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, קנס בסך של 2,000 ש"ח שישולם בעשרה תשלומים כשהראשון יהיה ביום  15.10.07 ופסילה על תנאי למשך 4 חודשים ולשנתיים.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה בדין.

ג.       העובדות הצריכות לענייננו הן אלו

בכתב האישום נטען כי המערערת נהגה ביום 11.10.03, בשעה 15:15, בכביש  מס' 85 מכיוון מזרח למערב והגיעה לצומת בה נפגש הכביש הנ"ל עם כביש מס' 4, ברכב פרטי מסוג דייהו.

אותה עת משמאל כיוון נסיעת המערערת, נסע רכב אחר מסוג רנו, (להלן, " הרנו"), שנסע באור ירוק. המערערת נכנסה לצומת באדום, חסמה דרכה של הרנו וגרמה להתנגשות, (אירוע זה יקרא להלן " התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפצעו נהגת הרנו, שתי נוסעות נוספות וכלי הרכב נזוקו.

ד.       טענות הצדדים

1.       טענות המערערת

המערערת טוענת כי גם על פי הקביעות של בימ"ש קמא, מתבקשת המסקנה שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערערת. בימ"ש קמא קבע בעמ' 5 ש. 4. כי "על פי עדותה של הגב' קרן לרבות עדותה במשטרה, לא ניתן לקבוע אם חלפו יותר משתי שניות. לכן לא ניתן לקבוע, בהתבסס על עדה זו, מי משתי הנהגות לא צייתה לאור האדום ברמזור. מכאן שקביעתו של הבוחן שהנאשמת היא שלא צייתה לאור האדום ברמזור, קביעה שאותה בסס כאמור על עדותה של הגב' קרן , הינה, לכאורה, מוטעית."

מכך מסיקה המערערת כי יש בפסקה הנ"ל כדי לבסס זיכויה בדין.

עוד טענה המערערת כי חרף זאת שבימ"ש קמא לא האמין לעדות העדה המעורבת ולא יכל לבסס ממצאים עפ"י עדות העדה הניטראלית, ולמרות שהאמין למערערת, הוא מצא אותה אשמה בהתבססו על חוות דעת המומחה מטעמה, מר פת, על אף שהוא לא ביסס ממצאים אחרים על פיה - (ראה הפיסקה ברישא של עמוד 5 להכרעת הדין).

המערערת טענה כי ההסבר לבלימתה הפתאומית, עובדה אשר שימשה את בימ"ש קמא, כבסיס להרשעתה בדין, אינו ההסבר ההגיוני היחיד. עוד טען ב"כ המערערת כי עת גילתה מרשתו כי הנהגת האחרת, נכנסת לצומת ברמזור אדום, היא בלמה בלימת חירום, גם הסבר שכזה הגיוני ומתקבל על הדעת באותה מידה שבו התקבל ההסבר האחר על ידי בימ"ש קמא.

מכל האמור בהודעת הערעור ועל יסוד הטיעונים שהמערערת טענה בדיון שהתקיים בפני, היא מבקשת לקבל את הערעור ולזכות אותה מהעבירות, בהן הורשעה.

2.         טענות המשיבה