זיכוי בדעת רוב מעבירת רצח והרשעה בביצוע עבירות של הריגה

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירת רצח וכן עבירות נלוות. נטען, כי בתאריך 27/9/06, בשעה 23:00 או בסמוך לכך, נסעו עאמר גניים (כנהג)והאחים אברהים וג'אבר אלווקילי במכונית הסובארו של גניים (מ.ר. 40-737-03), לביתם של האחים אלווקילי מול עומר. כשפנו מכביש 60 לשביל המוליך לביתם, עברו השלושה בקרבת מקום מגוריו של הנאשם בשבט אבו-טראש, ואז גם הנאשם הגיע לשביל, כשהוא נושא עמו סכין ונוהג במכוניתו מסוג מגנום (מ.ר. 88-288-28), למרות שרישיון הנהיגה שלו נפסל, ונסע אחרי הסובארו. כשגניים עצר את הסובארו, וירד ממנה, גם הנאשם עצר את רכב המגנום וירד ממנו, ודרש מג'אבר ואברהים, שלא יעברו בקרבת ביתו. בין הנוכחים החל ויכוח במהלכו הגיע למקום עלי אלווקילי, אחיהם של ג'אבר ואיברהים, כשהוא נוהג בג'יפ פאג'רו (מ.ר. 71-795-20). עלי אלווקילי ירד מהג'יפ, ניגש אל הנאשם ודחף אותו ובתגובה, הוציא הנאשם את הסכין שנשא על גופו ודקר את עלי אלווקילי (להלן: "המנוח") בחזהו. הדקירה גרמה נזק חמור לליבו של המנוח, לאובדן דם נרחב ולמותו. מיד לאחר מכן - נמלט הנאשם מהמקום.

            לאור מעשיו אלה נטען, כי הנאשם המית את המנוח לאחר שהחליט להמיתו וכי עשה כן בדם קר, מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין עצמון להמית אותו והכין מכשיר שבו המית אותו. כן, נטען, כי הנאשם נמלט מהמקום  בכוונה להכשיל חקירה.

            נוכח מעשים אלה יוחסו לנאשם עבירות של רצח - לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, נשיאת סכין שלא כדין - לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין ו-נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961.

2.         הנאשם כפר בביצוע המעשים שיוחסו לו ובכל העובדות נשוא כתב האישום, מלבד העובדה, כי המנוח נדקר בחזהו וכתוצאה מכך מת. הנאשם טען, כטענת אליבי, כי בעת הרצח היה בשטח מרעה באזור אשדוד ולא בשביל הנמצא בקרבת שבט אבו-טראש, כנטען בכתב האישום (ר' תגובת הסנגור שייצג את הנאשם בתחילת משפטו, מיום 18/1/07). בהמשך אף טען, כי לאחר האירוע הוזעק לביתו משטח המרעה והגיע לבית בשעות הקטנות של הלילה. למחרת בבוקר, עזב את מתחם הבית עם כל הגברים של השבט, מחשש לנקמת דם. הנאשם אף הוסיף בתגובתו, כי לא ידע שהוא מבוקש לחקירה עד שאמו מסרה לו על כך - ואז הסגיר עצמו למשטרה. לטענתו, לא נסע ברכב המגנום מזה זמן רב, וחזר לביתו משטח המרעה ברכב הונדה אדום השייך למשפחתו.

3.         בשל קשיים בזימון העדים, למרות צווי הבאה שהוצאו, ורובם אף בוצעו, נמשכה שמיעת הראיות בתיק זה תקופה ארוכה. במהלך תקופה זו, ולאור הקושי, כאמור, של התביעה להביא את עדיה, שוחרר הנאשם ממעצרו. בין לבין אף החליף הנאשם סנגור, לאחר שעו"ד ביתן, שייצגו בתחילת הההליך, מונה לכהן כשופט בבימ"ש זה.

תחילת החקירה

4.         בתאריך 28/9/06, בשעה 02:00, מצאו שוטרי הסיור רס"ל יעקב דוד ודוד ארביב רכב סובארו שנמצא בתעלה בכביש 60, ליד פארק התעשיה בעומר. ברכב, שהתברר כי הוא שייך לעאמר גניים המכונה גם אבו-הדובה (להלן: "אבו-הדובה" או "גניים"), נמצאו כתמי דם, ולכן, כאשר כמה דקות לאחר מכן, הגיע אבו-הדובה למקום יחד עם סאבר אלווקילי ופרחאן אלווקילי (שניים מאחיו של המנוח) - הם עוכבו והובאו לתחנה [דו"ח השוטר יעקב ת/25(א)].

5.         במקביל, ולמעשה ללא כל קשר, הובא באותו הלילה, בשעה 00:43, על ידי נהג בדואי, פצוע לביה"ח סורוקה ונלקח מיד למיון. מאבטח בית החולים, אילן דיבקר (ר' אמרתו - נ/7, מיום 28/9/06), לא ידע למסור עוד פרטים - לא על זהותו של הנהג, לא על זהותו של הפצוע ולא על זהות הרכב, אך ההגנה מניחה שזו הייתה השעה בה הובא המנוח לבית החולים. התביעה, שהסכימה להגשת אמרת המאבטח, עשתה כן בכפוף להצהרה, שלא ניתן לדעת אם הפצוע נשוא האמרה הוא הפצוע הרלבנטי לתיק שבפנינו (עמ' 139 לפרוטוקול). ואכן, אין מידע ברור וחד לגבי שעת הגעת המנוח לביה"ח.

עדותו של אבו-הדובה

6.         מרגע מעצרו של אבו-הדובה, הוא מסר מספר גרסאות, עד שבאחת מהן מסר את הגירסה שהיוותה את התשתית לכתב האישום, ולפיה, בכלליות ראה את הנאשם דוקר את המנוח.

            להביא את אבו-הדובה לביהמ"ש, על מנת שימסור עדותו גם בפנינו, הייתה משימה לא קלה לתביעה. כזכור, כתב האישום הוגש ביום 26/11/06 (כאשר הנאשם נעצר רק ביום 14/11/06), ומאז נדחה המשפט שוב ושוב, כדי לנסות ולהביא את עדי התביעה למתן עדות. גם צווי הבאה שהוצאו - לא הועילו, עד שביום 28/6/07, ולאחר שהתובע הצהיר שלא עלה בידי התביעה לאתר את עד התביעה העיקרי, הוא אבו-הדובה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הנאשם שוחרר בערבות עצמית וערבות צד ג' ועוכבה יציאתו מהארץ. במקביל, התחייב הנאשם לגור במקום מרוחק, שאת פרטיו מסר לתביעה (מחשש לחייו - לא נרשמו הפרטים בתיק) וכן, התחייב לחתום פעם בשבוע בתחנת משטרה (ר' פרוטוקול הדיון בעמ' 58 - 59).

            רק בתאריך 2/9/07 אותר אבו-הדובה והובא, בצו הבאה, לביהמ"ש. בביהמ"ש טען שלא קיבל הזמנה לדיון, והוא שוחרר בהפקדה כספית של 50,000 ש"ח. הסכום לא הופקד, ולכן הקלנו במעט בתנאי שחרורו, אלא שלדיון שנקבע לשמיעת עדותו (ביום 19/9/07) - לא התייצב הנאשם, שגם כנגדו הוצא צו הבאה.

            בסופו של דבר, נשמעה עדותו של אבו-הדובה ביום 9/10/07 (יצוין, שבין לבין הוגש לעיוננו התיק ובו פירוט ניסיונות האיתור של העד).

7.         לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, ואף אבו-הדובה אישר זאת, כי בזמן הרלבנטי הוא נהג ברכב הסובארו, שנמצא - כאמור, בתעלה סמוך לצומת עומר. לגבי כל יתר עדותו - הצדדים חלוקים ביניהם.

אבו-הדובה, שלא חזר בביהמ"ש על הגירסה המפלילה את הנאשם שמסר במשטרה, הוכרז, לאחר חקירה קצרה, כעד עויין והאמרות שמסר במשטרה הוגשו לביהמ"ש. וכך מסר בעדותו, בטרם הוכרז כעד עויין:

            " ... הייתי באזור השוק ונסעתי לכיוון הבית שלנו בלקיה. בשטח ליד עומר עצר אותי מישהו ואמר לי לקחת אותו טרמפ לכיוון סורוקה. באמצע הדרך התגלגל האוטו שלי, אני לא ראיתי את הבן אדם ואני לא יודע איך הוא נראה. באמצע הדרך התפרק לי הגלגל של האוטו, זה היה בכביש לפני שהגענו לרמזור של עומר לכיוון סורוקה לפני באר שבע. הייתי בין צומת שוקת לכיוון הרמזור, לפני, ואז התקלקל הגלגל, עף לי הגלגל והיה מישהו איתי באוטו, והוא לקח טרמפ המשך ואני ישבתי באוטו שלי עד שהגיעה המשטרה...

            זוכר שנחקרתי במשטרה, ולא זוכר מה אמרתי שם" (עמ' 63 לפרוטוקול).