זיו נ' נתח אהרון

החלטה

במהלך סוף שנת 2007 וחודש ינואר 2008, מסר התובע לנתבע סכומי כסף בסך כולל של -.67,529 ₪, המהווים את סכום קרן התביעה [ סעיפים 4 עד 6 לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר" ונספחים א' עד ג' לכתב התביעה ].

בתצהיר, התומך בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה כנגד התביעה, אין הנתבע כופר במסירת הסכומים הנ"ל על ידי הנתבע.

לטענת התובע נמסרו הכספים הנ"ל לנתבע על מנת שישמשו השקעה של התובע בעסק משותף לו ולנתבע, אלא שהנתבע לא אפשר את כניסת התובע לעסק המשותף ולמעשה העסיק אותו כשכיר; משביקש התובע להחזיר את הכספים, סרב לכך הנתבע בטענה כי הכספים הוכנסו לשותפות כחלקו של התובע בשותפות שביניהם וכי אין הוא חייב בהחזרם, אלא, אם בכלל, השותפות שעסקיה לא עלו יפה [ סעיפים 4 עד 6, 11 ו 22 לתצהיר הנתבע ].

גם התובע מסכים כי הכספים נמסרו לנתבע על מנת שיהיה שותף עם הנתבע בעסקיו אלא שלטענתו, מנע ממנו הנתבע להיות שותף ובסופו של דבר העסיק אותו בעסקו כשכיר לכל דבר.

נמצא איפוא כי הגנתו של הנתבע תלויה בשאלה האם היה התובע שותף בעסקיו או לא; במידה והמסקנה היא שלילית, משמעות הדברים היא שעל הנתבע להחזיר לתובע את כספו, אשר נטל אותו ממנו ברמיה [ לא הייתה טענה בדבר מהותה של עילת התביעה לאור כך, והיותה ראויה לסדר הדין הנוהג בה ].

במהלך הדיון התברר כי התובע אכן הועסק על ידי הנתבע כשכיר [ ראה מכתב הפיטורין מוצג במ/3 ותלושי השכר, מוצגים במ/2 ].

הנתבע מאשר גם כן, בעדותו בחקירתו הנגדית, שהתובע הועסק על ידיו כשכיר, אולם זאת, לטענתו, לאחר שהתובע פרש מהשותפות ביוני 2008 [ עמ' 1 לפרוטוקול שורה 9 ], דברים שאינם יכולים לעמוד בקנה אחד עם מועד מכתב הפיטורין, שהוצא ביום 1.8.08 ועם דברי הנתבע לפיו הוא הוציא את מכתב הפיטורין "...לאחר שהפך [ התובע – צ.כ ] לשכיר" [ שם בשורה 13 ].

איך ומדוע מוציא הנתבע מכתב פיטורין לתובע, לאחר שהתובע פורש מהשותפות והופך לשכיר, לכאורה ?

וכיצד מתיישב מכתב הפיטורין עם האמור בסעיף 20 לתצהיר הנתבע לפיו מעולם לא פיטר את התובע, אשר היה שותפו לעסק ?

אין גם כל הסבר לכך שהנתבע הוציא לתובע תלושי שכר מתחילת דרכו של התובע בעסק [ שם, שורות 10 עד 12 ].

אמנם, התובע חתום יחד עם הנתבע על הסכם השכירות של העסק [ נספח ב' לתצהיר הנתבע ] אך אין בכך דבר שיש בו כדי לסייע לטענות הנתבע שכן גם התובע מאשר, ועמדתו זו עומדת בבסיס התביעה, כי לכתחילה היה אמור להיות שותף עם הנתבע.

במהלכי הליך אחר, תביעות שבין הנתבע לאשתו או גרושתו, הוגש על ידי הנתבע, או בשמו, מסמך תגובה לבית המשפט, מוצג במ/1, בו נטען על ידיו כי התובע מעולם לא היה שותפו, ולא שימש אלא בתפקיד זוטר בעסקיו [ סעיף 22 למוצג הנ"ל ].

די באמור באותו מסמך, שהוגש לבית המשפט, כדי למנוע את טענתו של הנתבע בהליך זה, הואיל והבאתה כך בניגוד לאמור במסמך סותר שנעשה לצורך הגשתו לבית המשפט, שיש בה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, ומכל מקום, יש בה סיוע רב לשלילת טענותיו כאן [ רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ. שיכון עובדים והשקעות בעמ', ואח', פד"י נט6 עמ' 625 ].

אין טענותיו של הנתבע אלא בגדר "הגנת בדים" שדינה להדחות, גם בשלבו הנוכחי של הדיון מופרכת [ ע"א 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מא1 עמ' 253 בעמ' 257; ע"א 1266/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', פד"י מו4 עמ' 193; בג"צ 3349/05 אנדרי מזדיקוב נ. בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', "פדאור" (לא פורסם) 05 (13) 783 ].

טענה אחת שלא הופרכה היא טענתו של הנתבע לכך שהוא פרע חלק מהחוב בסכום של -.20,000 ₪ [ סעיף 21 לתצהירו ].

טענה זו טעונה כמובן הוכחה על ידי הנתבע, וזו תהיה קשה, לאור העובדה שהנתבע נמצא כי שאינו מפקיד במיוחד על אמירת אמת כאמור לעיל.

אין באמור לעיל כדי לשלול מהנתבע את האפשרות להתגונן, אולם לאור אמינותו המפוקפקת של הנתבע, סיכויי הגנתו אינם גבוהים ועל כן אני קובע שהיא תותנה בהפקדת סכום של -.25,000 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 30 יום מעת מסירת החלטה זו לידי בא כוחו.

לא יופקד הסכום האמור במועד, לא יורשה הנתבע להתגונן גם בטענה הנ"ל.

בנתון לאמור לעיל הבקשה נדחית, למעט האמור לעיל בדבר טענת הפירעון, בכפוף להפקדה.