אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> זיו ואח' נ' עצמון ואח'

זיו ואח' נ' עצמון ואח'

תאריך פרסום : 03/01/2021 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום עכו
58301-06-18
06/12/2020
בפני השופטת:
אביגיל זכריה

- נגד -
התובעים:
1. אסף זיו
2. נטלי זיו

עו"ד לירז איתמר ואח'
נתבעים:
1. שאולי עצמון
2. נעמה יערי
3. עידית לובט
4. דינה מאור

עו"ד פורשנר ואח'
פסק-דין

מבוא

האם טיוטת הסכם מכר דירה, שלא נחתמה על ידי הצדדים ולא הבשילה לכדי הסכם חתום אחר, יכולה להקים זכאות לפיצוי המוסכם הקבוע בטיוטה על רקע טענה להפרה ? זו השאלה העומדת לדיון בתיק זה.

לפניי תביעה כספית שהגישו התובעים נגד הנתבעים על סך 100,000 ₪.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על מעמדה של טיוטת הסכם למכירת הבית, שהוחלפה בין הצדדים והאם אותה טיוטה התגבשה לכדי חוזה מחייב, מכוחו זכאים התובעים לפיצוי המוסכם בגין הפרתו. סכום התביעה הוא סכום הפיצוי המוסכם שצוין בטיוטת הסכם המכר.

התובעים הינם בני זוג והורים לילדה שהיו מעוניינים לרכוש בית מגורים בקיבוץ מצובה.

הנתבעים הינם יורשיה של המנוחה חנה עצמון על פי צו קיום צוואה מיום 1.3.16, והינם בעלי הזכויות בחלקים שווים בבית מגורים המצוי בקיבוץ מצובה וזאת לאחר שנרשמו ככאלה בלשכת רישום המקרקעין ביוני 2018 (להלן - הנכס ו/או הבית(.

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1.בחודש 7/2017 נפגשו התובעים עם הנתבעת 3, כנציגת הנתבעים, על מנת לבחון את הבית לצורכי רכישתו. בסמוך לאותה פגישה הודיעו התובעים לנתבעת 3 כי הם מעוניינים לרכוש את הבית, וזו הפנתה אותם אל הנתבע 1 (להלן מטעמי נוחות - הנתבע) להמשך קידום התהליך. יוער כי במועד ניהול המו"מ לא היו הנתבעים רשומים עדיין כבעלי הבית בלשכת רישום המקרקעין והדבר היה ידוע לתובעים. (במאמר מוסגר אציין כבר עתה כי במהלך ההליך נדונה סוגיית הרישום בלשכת רישום המקרקעין פעמים רבות באופן שאינו בהיר באופן מספק ועשוי להביא למסקנה המוטעית כי הרישום שהיה דרוש להשלמת העסקה הנטענת היה רישום הנכס על שם התובעים אך לא כך הם פני הדברים. הרישום המוזכר במסגרת התיק הינו הרישום של הנתבעים כבעלים וזאת מכוח צו קיום הצוואה המצוין לעיל).

ביום 25.8.17 החלו חילופי התכתבויות וטיוטות הסכם בין ב"כ התובעים דאז (עו"ד נייגר) לב"כ הנתבעים דאז (עו"ד טיקטין) בשים לב לפעולות הנדרשות לקידום העסקה כך שבסך הכול הוחלפו 3 טיוטות של הסכם מכר בין הצדדים, שהאחרונה בהן הייתה בחודש דצמבר 2017 ואודותיה נסב הדיון כאן (להלן - טיוטת ההסכם). בין היתר נרשם בסעיף 10 לטיוטת ההסכם כי "במקרה של הפרה יסודית של החוזה, יהיה הצד המפר חייב לשלם לצד הנפגע סך של 100,000 ₪ בתור פיצויים קבועים ומוסכמים מראש".

אין מחלוקת בין הצדדים שטיוטת ההסכם לא נחתמה ע"י מי מהצדדים ובפועל לא נחתם הסכם מכר בין הצדדים בשלב מאוחר יותר.

2.אין מחלוקת בין הצדדים כי נחתם ביום 26.2.18 הסכם שכירות בלתי מוגנת בין הצדדים (להלן - הסכם השכירות) ביחס לאותו נכס. נקבע כי תקופת השכירות תהיה למשך 6 חודשים, החל מיום 1.3.18 ועד ליום 31.8.18 כנגד תשלום דמי שכירות בסך של 3,000 ₪ לחודש. בסיפא של הסכם השכירות נרשמה התוספת הבאה: "תוספת לחוזה: מעמד השכירות יהיה בתוקף עד למועד תשלום מלוא התמורה שבו הנכס יהיה בבעלות הקונים". שני הצדדים אישרו חתימתם בסמוך לאותה הערה.

3.ביום 4.6.18 פנה ב"כ הנתבעים לב"כ התובעים במכתב שכותרתו "מו"מ למכירת דירה בקיבוץ מצובה", בו הודיע הוא על הפסקת המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים מחודש 8/17 וזאת "בין היתר מחמת מחלוקת בדבר התנאים המתלים ומחלוקות נוספות".

ביום 7.6.18 שיגר ב"כ התובעים מכתב תשובה לב"כ הנתבעים בו ציין, בין היתר, כי הצדדים ניהלו משא ומתן רציף וארוך אך "עד עצם כתיבת שורות אלה, טרם הוסדר נושא הרישום בלשכת רישום המקרקעין ועל כן אין באפשרות הצדדים להתקדם להסכם מכר מחייב". להשלמת התמונה אציין כי הזכויות בנכס נשוא ההליך נרשמו על שם הנתבעים ביום 10.6.18.

 

תמצית טענות הצדדים

4.התובעים עתרו לחייב את הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם בסך 100,000 ₪ כפי שנקבע לשיטתם בטיוטת ההסכם, בגין נזקים נטענים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות הנתבעים והתנערותם מהסכם המכר, ובשים לב לפגיעה באינטרס ההסתמכות של התובעים. בסעיף הסעדים וסיכומיהם העמידו התובעים את סכום התביעה על 100,000 ₪ על בסיס הפיצוי המוסכם הקבוע בטיוטה.

התובעים טוענים כי יש לראות בטיוטה משום הסכם מכר מחייב שהפרתו מזכה אותם בפיצוי המוסכם בשים לב לנסיבות והנימוקים הבאים:

  • הטיוטה מבטאת את המסוימות וגמירת הדעת הנדרשת לרבות זהות הצדדים, זיהוי הנכס, פרטי באי כוח, מהות העסקה, שווי התמורה המגיעה בגין הדירה, מועד ביצוע תשלומים, אופן העברת הכספים, ותנאים שיחולו על הצדדים במקרה של הפרת ההסכם. נטען כי כל שנותר היה רישום זכויותיהם של הנתבעים בלשכת הרישום וחתימת הצדדים על הסכם המכר וכי מדובר במסמך מחייב על אף שלא נחתם על ידם;

  • נטען כי הנתבעים הם אלה שהציעו לתובעים לשכור את הבית כדי להבטיח קיום עסקת המכר וכי התובעים הסכימו לכך נוכח השלב המתקדם בו היה מצוי המו"מ לקראת החתימה על הסכם המכר;

  • התובעים טענו כי לא נדרשו לעמוד בפני ועדת קבלה כלשהיא ועל כן אין בסיס לקיומם של תנאים מתלים אלה;

  • לקראת המעבר והעתקת מקום מגוריהם לנכס, נקטו התובעים בפעולות הכנה שונות ונשאו בעלויות הנובעות מכך באופן שמצביע על אומד דעתם ביחס לעסקת המכר;

  • התנהגותם חסרת תום הלב של הנתבעים מנעה את שכלול החוזה ללא הצדקה או הסבר.

     

    5.הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מהנימוקים הבאים:

    • מדובר בתביעה חסרת יסוד שכן בין הצדדים מעולם לא נכרת חוזה. הנתבעים מצביעים על חוסר קוהרנטיות בטענות התובעים אשר מצד אחד טוענים להפרת חובת תום הלב בשלב המו"מ ומנגד טוענים להפרת הסכם שכבר השתכלל;

    • אין בחלופת הטיוטות בין באי כוחם הקודמים של הצדדים כדי ללמד על קיומה של התחייבות כלשהי כלפי התובעים, לא כל שכן על קיומו של חוזה מחייב. עוד נטען כי הנתבעים לא היו מודעים לפרטים שונים שהוצגו בטיוטות על ידי ב"כ והדברים הובאו לידיעתם רק במסגרת הליך זה.

    • נטען שהתובעים היו מעוניינים שבתם תלמד במוסד חינוכי השייך לקיבוץ, ועל כן פנו לנתבעים וביקשו לשכור את הדירה נשוא התביעה דנן. נטען כי הנתבעים מעולם לא ביקשו מהתובעים לשכור את הנכס, וזאת בשים לב לכך שהנכס הושכר לאחרים עד ליום 28.2.18. עוד נטען כי התוספת בתחתית הסכם השכירות אין בה כדי ללמד על גמירת דעת לקיום עסקת מכר;

    • אין בעובדה כי הנתבעים פנו לתובעים בדרישה לתשלום הארנונה, במסגרת הליך רישום הזכויות על שמם בלשכת רישום המקרקעין, כדי ללמד דבר על מעמדם המשפטי. כמחזיקים בפועל בעת הרלבנטית חבו התובעים בתשלום הארנונה, בין יתר החיובים השוטפים;

    • החלטתם של הנתבעים לסיים את המשא ומתן עם התובעים נעשתה בתום לב ובסבירות. הנתבעים החליטו בסופו של יום למכור את הנכס לבתו של הנתבע עקב סיבות אישיות ומשפחתיות על פי הסכם מכר מיום 15.2.19. עוד נטען כי הנתבע לא קיבל כל תמורה בגין עסקת המכר הנ"ל, כך שהחלטתו להפסיק את המשא ומתן לא נעשתה משיקולי בצע כסף;

    • הנתבעים טוענים כי גם אם התובעים מבססים את דרישתם לפיצוי על טיוטת ההסכם האחרונה מחודש 12/17, הרי שזו כוללת תנאי מתלה שלפיו באם לא יסתיים הליך רישום הנכס על שמם של הנתבעים בתוך ארבעה חודשים, יבוטל החוזה. משכך, גם אם הייתה מתקבלת טענת התובעים הרי שממילא היה ההסכם מבוטל בשל אי קיום התנאי הנ"ל.

    • לא התקיימה דרישת הכתב בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, לצורך התקשרות מחייבת בהסכם למכירת הנכס. נטען כי הייתה הסכמה רק לגבי מחיר הבית, וביחס לשאר הפרטים המהותיים הוסכם כי הם יבואו בדברים ביניהם לאחר סיום הליך רישום הזכויות על שם הנתבעים. הטיוטות האמורות לא נחתמו בפועל ע"י מי מהצדדים.

    • אין מקום לחיוב הנתבעים בפיצויים מוסכמים מאחר ומדובר במשא ומתן שלא השתכלל לכדי חוזה מחייב. לחילופין נטען כי במידה ותתקבל טענת התובעים לקיומו של חוזה תקף, הרי שלא התקיימו בענייננו תנאים מתלים הקבועים בו ולכן אין המדובר בחוזה מחייב.

       

      תיאור ההליכים בתיק

      6.התיק הועבר לטיפולי לאחר ששני מותבים קודמים פסלו את עצמם.

      משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה, נקבע התיק לשמיעת ראיות.

       

      מטעם התובעים הגישו תצהירים: התובע; התובעת; הורי התובע - אליעזר ואלה זיו.

      מאחר ותצהירי התובע ורעייתו היו זהים הסתפקה ב"כ הנתבעים בחקירת התובע מבלי שהדבר יהווה הסכמה לאמור בתצהיר התובעת.

       

      מטעם הנתבעים הגישו תצהירים והעידו: הנתבע 1 והנתבעת 3.

      לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והתיק בשל למתן פסק דין.

      תמצית ההכרעה

      7.לאחר עיון בכתבי בית הדין על נספחיהם, שמיעת העדים מטעם הצדדים ובשים לב למכלול הנסיבות העובדתיות והמשפטיות בתיק זה - דין התביעה להידחות.

      להלן הנימוקים.

      הערה מקדמית לעניין גדר המחלוקת:

      על אף הטענה הכללית בכתב התביעה להפרת חובת ניהול המו"מ בתום לב הרי שבמסגרת הבאת ראיותיהם וסיכומיהם לא עתרו התובעים לפיצוי בגין ניהול מו"מ שלא בתום לב אלא לפיצוי המוסכם בלבד, על בסיס טענתם כי התגבש הסכם מכר מחייב העומד בכל דרישות הדין והפסיקה.

      ההבדלים בין שני המישורים המשפטיים הוצפו במסגרת ניהול ההליך ואולם התובעים עמדו על תביעתם תוך שהם משתיתים אותה על הפיצוי המוסכם במה שכונה על ידם הסכם המכר המחייב, לרבות בסיכומיהם.

      משכך, ומאחר ובית המשפט לא ייתן סעד שלא התבקש לו או על בסיס עילה שהתובעים זנחו בסיכומיהם, הרי שגדר המחלוקת מצומצמת אך ורק לשאלה האם בין הצדדים התגבש הסכם מכר, שהפרתו הנטענת מצדיקה פיצוי התובעים בשיעור הפיצוי המוסכם הנקוב בו בסך 100,000 ₪.

       

      משזאת גדר המחלוקת ובשים לב לראיות שהובאו - הרי שמצאתי כי דין התביעה להידחות.

       

      העדויות מטעם הצדדים

      8.הגם שההכרעה בתיקים מסוג זה הינה משפטית בעיקרה, מצאתי להתייחס בקצרה לעדויות הצדדים ולהתרשמותי מהם. ההתרשמות מהעדים תיעשה בהיקף הנדרש להליך שבפניי ולא יותר מכך.

      בתצהיריהם חזרו בעלי הדין על הטענות שנרשמו בכתבי הטענות ואין צורך לחזור עליהם פעם נוספת.

       

      עדות ההורים

      9.העדים הנ"ל טענו בתצהיריהם כי בטרם עברו התובעים להתגורר בקיבוץ, הם התגוררו עימם כאשר כל ההוצאות השוטפות שולמו ע"י ההורים ולא נגבה מהתובעים סכום כלשהי.

      העדים חזרו בעדותם בפניי עיקרי האמור בתצהירים שהגישו מטעמם.

      לא מצאתי כי היה בעדותם של ההורים כדי לשפוך אור על הסוגיות העיקריות השנויות במחלוקת שהינן משפטיות בעיקרן ולא מצאתי כי הנתון הנ"ל משליך באופן כלשהוא על ההכרעה בתיק שבפניי.

      עדותם בחלקה הייתה מפי השמועה ובחלקיה האחרים לא רלבנטית להכרעה.

      עדות התובע

      10.לאחר שמיעת עדות התובע אציין כי התובע לא ענה בצורה ישירה באופן ברור לשאלות שהוצגו לו בעניין קיומו של הסכם מכר מחייב בין הצדדים ותשובותיו היו עמומות, ובמידה מסוימת מתחמקות. התרשמתי כי התובע היה מודע היטב לכך שלא נחתם הסכם מכר מחייב בין הצדדים ועל כן השיב בצורה עמומה ומעורפלת ביחס להיבטים אחרים הנוגעים לניהול המו"מ שהיו נוחים יותר לעמדתו.

       

      בפועל בסופו של יום אישר התובע בעדותו כי לא נחתם הסכם מכר בין הצדדים ולא הוברר מדוע התשובות לא ניתנו בבירור ובצורה פשוטה מלכתחילה. לדוגמא:

      "ש.בוא נחזור ל- 100,000 ₪. אמרת שזה פיצוי מוסכם על הפרת חוזה.

      ת.כן. בעצם זה מציף את הפגיעה בנו.

      ש.שבעצם אין חוזה.

      ת.תלוי איך מסתכלים על זה.

      ש.בפועל אין חוזה מחייב.

      ת.יש חוזה בעל פה, יש טיוטות שעברו עד לרמה של רישום בטאבו ורק לזה חיכינו.

      ש.כלומר אתה אומר שיש חוזה בעל פה ולכן בעצם הפרתו

      ת.לא. יש גם חוזה בעל פה.

      ש.יש גם חוזה בכתב?

      ת.יש כמה דברים. אחד מהם זה גם חוזה בעל פה. הדבר העיקרי זה הטיוטות והסעיף שמראה שאנחנו כאן זמנית עד לקניית הבית.

      ש.אמרת שה- 100,000 ₪ הם פיצוי על הפרת חוזה ואני אומרת לך שאין חוזה.

      ת.אין חוזה סופי חתום. זה אני מסכים" 

       

      ובהמשך -

       

      .יותר מזה. בטיוטת החוזה שאתם נתלים עליה כחוזה כתוב במפורש "הואיל וההסכם מותנה ברישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין על שם המוכרים" כלומר אם אין רישום אין חוזה אבל מעבר לזה, הסעיף הנוסף המועד להתקיימות התנאים המתלים עד ולא יאוחר מ- 4 חודשים מיום חתימת הסכם זה. כלומר אתם בעצם, עורך הדין שלך הסכמתם שאם אין חתימה אין הסכם.

      ת.אני חושב שעל כל חוזה אם אין חתימה אין חוזה.

      ש.אין הסכם. למה אתה רוצה 100,000 ₪ שזה פיצוי לפי טיוטת החוזה על הפרת חוזה?

      ת.היתה כוונה למכירת הבית וכל הסיפור הזה גם שאנחנו עזבנו את הבית מחיסכון לקנות את הבית.

      ש.תענה לשאלה. אמרת שאין הסכם ואני מסכימה איתך. אם אין הסכם איך אתה עדיין מסתמך על הסכם שבו מצויין ש- 100,000 ₪ זה הפיצוי המוסכם? אם אין חוזה איך 100,000 ₪ הוא פיצוי מוסכם?

      ת.היתה כוונה של הצדדים למכור ולקנות את הבית והפיצוי הזה מציף את הפגיעה בנו במהלך התקופה.

      ש.היה ברור לכם שבעצם כל זמן שההסכם לא חתום בעצם אין הסכם?

      ת.אין אפשרות לקנות".

       

      התרשמתי כי התובע מנסה לערב היבטים משפטיים שונים בתשובותיו ואולם אי בקיאותו בתחום רק גרמה לגריעת מהימנותו וחבל. אמנם, אומד דעתו של התובע בניהול המו"מ גם הוא נתון שיש להביאו בחשבון ואולם תשובותיו של התובע חרגו מכך בהרבה ושלא לצורך.

      זאת ועוד: התובע בעדותו לא ידע להסביר באופן כלשהוא את סכום התביעה הנתבע על ידו ועל ידי רעייתו וזאת על אף מספר רב של הזדמנויות שניתנו לו לעשות כן (ראה לעניין זה: סע' 6- 18, בעמ' 9 לפרוט'; סע' 1- 13 וסע' 26- 33, בעמ' 10 לפרוט'). התובע העיד כי מדובר בסכום שמשקף את הנזק הממוני שנגרם להם שבא לידי ביטוי בהוצאות שונות שנגרמו להם אך לא ידע לומר מדוע הסכום שננקב עומד על 100,000 ₪ דווקא. יצוין כי ניסיונו להסביר את הפיצוי המוסכם בהוצאות השונות שנגרמו לתובעים, גם הוא אינו עולה בקנה אחד עם עצם התביעה לפיצוי מוסכם שעקרונותיו שונים וברורים.

      משכך, גם עדותו של התובע על פי תוכנה ומהותה לא תמכה בטענת התובעים כי מדובר בפיצוי מוסכם. לסיכום העדות אציין כי לא מצאתי שהיה בה כדי לסייע לעניינם של התובעים אם בפן המשפטי ואם בפן הכמותי הנוגע לעניין הנזק. התרשמתי כי התובע היה מודע היטב לכך שלא נחתם בין הצדדים הסכם מכר מחייב אלא הסכם שכירות בלבד ואודות ההבדלים בין שני ההסכמים.

      עוד התרשמתי כי התובע כלל אינו מודע לבסיס המשפטי עליו נסמכת התביעה ועל כן גם לא ידע להסביר את הרכיב הכמותי שנתבע במסגרתה ונפקותו. ממילא פעם שהתובע הסכים שלא היה הסכם מכר מחייב בין הצדדים לרבות על בסיס הטיוטה הנטענת הרי שהדברים מדברים בעד עצמם.

      עדות הנתבע

      11.הגם שניתן היה להתרשם מאי נוחות מסוימת של עד זה מעצם הסיטואציה של עמידה לחקירה נגדית הרי שהתרשמתי כי העד משיב בשטף ובכנות גם כאשר התשובות נוחות פחות לעמדתו (למשל: לעניין סוגיית התוספת בהסכם השכירות (סע' 22- 24, בעמ' 14 לפרוט'; סע' 6- 10, בעמ' 15 לפרוט'). העד אישר כי היה הרוח החיה בהתקשרות אל מול התובעים, וכי הנתבעות/האחיות הסמיכו אותו לעשות את כל הפעולות בשמם בקשר לעסקת המכר (סע' 23- 27, בעמ' 12 לפרוט').

      עוד אישר בחקירתו כי הייתה הסכמה בין הצדדים לגבי מחיר הנכס, אך לדבריו לא הייתה כל הסכמה בקשר לפרטים מהותיים אחרים (סע' 17- 30, בעמ' 14 לפרוט') וכי הטיוטות לא הובאו לעיונו במהלך החלפתן בין עורכי הדין. בעניין זה נתתי אמון בעדותו, הגם שאין מחלוקת כי בא כוחו פעל בשמו ומכוח הרשאה שניתנה לו ולא הועלתה טענה לעניין חריגה כלשהיא בעניין זה. העד חזר בחקירתו על כך כי המו"מ עם התובעים הופסק עקב רצונה של בתו לרכוש את הבית ולהתגורר בסמוך למשפחתה ולא מסיבות אחרות (סע' 31- 36, בעמ' 15 לפרוט'; סע' 1- 9, בעמ' 16 לפרוט)).

      באשר לנתבעת 3 הרי שלא מצאתי כי היה בחקירתה הנגדית כדי לשפוך אור על הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים ואין צורך להרחיב את היריעה שלא לצורך.

      עד כאן ההתרשמות מהעדים ועתה לדיון המשפטי.

      המסגרת המשפטית

      12.השאלה המרכזית שהתעוררה בהליך שלפניי נוגעת למעמדה של טיוטת הסכם המכר האחרונה שהוחלפה בין הצדדים וזאת בחודש 12/17 וזאת בהתאם לטענת התובעים בסיכומיהם. בית המשפט נדרש לקבוע האם אותה טיוטה, כשמה כן היא - טיוטה בלבד, או שמא היא מגלמת את התנאים הנדרשים להשתכללות הסכם מחייב במקרקעין על כל המשתמע מכך לרבות לעניין הפיצוי המוסכם הנתבע כאן.

      כידוע, "טיוטה של הסכם מכר" יכולה בנסיבות מסוימות להיחשב הסכם מחייב בפני עצמה. בנסיבות אחרות היא עשויה לשמש "חומר גולמי" בלבד, שמהווה אך שלב ביניים במשא ומתן לקראת כריתת חוזה מחייב אשר אינו כובל את הצדדים בהסכמות שנכללו בו (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 281, 286; ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931, 937; ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן (פורסם בנבו, 24.7.2013); ע"א 7193/08 עדני נ' דוד (פורסם בנבו, 18.7.10)).

      על מנת שמסמך כזה ייחשב לחוזה מחייב, עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: הראשון - על המסמך להעיד על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה מחייב; השני - על המסמך להיות מסוים די צורכו.

      בעסקאות מקרקעין על המסמך הנ"ל לעמוד גם בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, בעמ' 166-165 (2005); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, בעמ' 299-291 (1991)).

      כפי שנפסק בע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מ"ז (1) 357, 365 המבחן להערכת גמירת דעתם של הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי:

      "משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת דעת".

      אינדיקציה נוספת לגמירות הדעת מצויה יכולה גם להיבחן על פי האופן שבו ניסחו הצדדים את "נוסחת הקשר", המגדירה את היחס שבין זיכרון הדברים/טיוטת ההסכם לבין החוזה העתיד להיחתם (ר' גם ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית, פסקה 19 (פורסם בנבו, 11.8.13)).

      לעניין דרישת המסוימות, כמו גם לעניין דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין, נפסק בעבר כי נדרש שהפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים וכתובים. פרטים אלה כוללים את שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, מועדי התשלום, וכן הוצאות ומסים - אם אין הוראה אחרת עליהם בחוק. נפסק שעל הצעה להיות "מלאה ומדויקת במידה מספקת עד שניתן לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במו"מ משלים נוסף" (ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל (2) 260, בעמ' 269).

      אמנם דרישת המסוימות רוככה בפסיקה במהלך השנים ונקבע כי טיוטת הסכם עשויה לענות על דרישת המסוימות גם אם אינה כוללת חלק מהפרטים המהותיים לעסקה. זאת, במצבים שבהם ניתן להשלים את הפרטים החסרים על פי הוראות שבדין או בנוהג המקובל, והכל כאשר לא קיימת בין הצדדים אי-הסכמה לגביהם, בין מפורשת ובין משתמעת.

      עוד נקבע כי ניתן להשלים פרטים חסרים ב"טיוטה" רק כאשר מדובר בפרטים שהצדדים לא ראו בהם תנאים מהותיים לעסקה (ראו: בע"א 9247/10 עניין רוזנברג, בפסקה 14).

      עוד נקבע בפסיקה כי שתי הדרישות האמורות: דרישת המסוימות ודרישת גמירת הדעת הן דרישות מצטברות, המקיימות ביניהן קשרי גומלין המאפשרים לבית המשפט ללמוד על השתכללותו של אחד על פי בחינת קיומו של האחר (ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני (פורסם בנבו, 3.11.08)) בתוך כך, קיומה של מסוימות יש בה כדי להעיד, על פי רוב, על גמירת הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם, ואילו קיומה של גמירת דעת עשוי לאפשר, במקרים המתאימים, את הפעלתם של מנגנוני ההשלמה ליצירתה של המסוימות (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4), 673).

      יצוין עוד שביטוי מובהק לרכיב גמירת הדעת הוא חתימת הצדדים המתקשרים בהסכם על החוזה. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בעסקה במקרקעין, (כמו במקרה דנן) וזאת מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 הקובע את דרישת הכתב הידועה לכל ולפיה "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".

      כבר בע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ ואח' נ' ג'רבי, פ"ד לז (1), 589, בעמ' 604-605 נפסק כי:

      "עולה מכל האמור לעיל, שבה בשעה שעצם קיום המסמך בכתב הוא תנאי הכרחי ומהותי לתקפותו של הסכם לעיסקת מקרקעין, הרי החתימה על ההסכם, הן מצד הקונה והן מצד המוכר, מהווה גורם ראייתי בלבד, אם כי כבד משקל, אשר בא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים ולאשר, שאמנם אלה הם תנאי החוזה שהוסכם עליהם. בהעדר ראיה זו יצטרך בית המשפט לבדוק בדיקה קפדנית, שמא מוכחות העובדות הנ"ל על-ידי ראיות אחרות.

      אין להסיק מכאן, שמזלזל אני בחשיבותה של החתימה על גבי חוזים מהסוג הנדון. אין ספק, שצדדים לחוזה, המהווה עיסקת מקרקעין, ולמעשה הצדדים לכל חוזה  הנערך בכתב, נוהגים לחתום על החוזה בטקס יותר או פחות חגיגי, ורוב האנשים לא יראו את עצמם קשורים בהתחייבויות ההדדיות, שהתכוונו לקבל על עצמם בכתב, כל זמן שלא חתמו שני הצדדים על החוזה.

      על-כן, אם נתקלים אנו בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים לחוזה הכתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל-כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית, לטובת גירסתו. אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט, על סמך חומר הראיות המובא לפניו, שאמנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה, שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב".

       

      במהלך השנים ועד היום רוככה ההלכה לעיל לעניין משמעות העדר חתימה על חוזה מקרקעין, בין היתר על בסיס הקביעה כי מדובר בדרישה ראייתית ולא מהותית (להבדיל מדרישת הכתב עצמו). ועדיין לא ניתן להתעלם מכך שהעדר חתימה מהווה אינדיקציה חשובה לרכיב גמירות הדעת של הצדדים להסכם (ע"א 682/86 יעקב בטקובסקי ושות' חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד (1), 58).

      עוד נפסק כי על בעל דין, הטוען לתקפותו של הסכם לא חתום, מוטל הנטל להוכיח בראיות אחרות את טענתו:

      "חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירת דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה זו נובעת מניסיון החיים ומאורחות המסחר. כדי לסתור את החזקה יש צורך בראיות משמעותיות".

      (ר' ד' פרידמן ו- נ' כהן חוזים, בעמ' 452 (כרך א, תשנ"א) ; עוד ראו לעניין זה: ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (פורסם בנבו, 29.3.11)).

       

      מן הכלל אל הפרט

      13.בחינת הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים ובמיוחד הטיוטה האחרונה מחודש דצמבר 2017 - אודותיה מבקשים התובעים לקבוע כי מדובר בהסכם מחייב - באספקלריה של הפסיקה שהובאה לעיל ויתר הראיות שהוצגו על ידי התובעים מובילה לקביעה כי בנסיבות העניין לא השתכלל הסכם מחייב בין הצדדים ואסביר.

      לאחר בחינת המסמכים שהוצגו אקבע כי גם אם הייתי נכונה להניח כי רכיב המסוימות התקיים במקרה דנן הרי שלא מצאתי כי רכיב גמירת הדעת התקיים באופן הנדרש. רכיב המסוימות שואב תוכנו מהפרטים שנכללו בטיוטה האחרונה לרבות זיהוי הצדדים המתקשרים בהסכם, זיהוי הנכס, זיהוי העסקה, התמורה ואופן התשלום, מועד מסירת החזקה, תנאים מתלים, תנאים שיחולו על הצדדים במקרה של הפרת ההסכם ועוד.

      יש בפרטים אלה כדי לעמוד בדרישת המסוימות ואפשר שגם התנאים המתלים, אשר מפרטים את הקשיים השונים הרובצים לפתחה של ההתקשרות המתוארת, אך מחזקים זאת. זה המקום לציין עוד כי הנתבעים באותו מועד טרם נרשמו כבעלי הנכס אלא היו לכל היותר במעמד של יורשים הזכאים להירשם כבעלי הנכס לאחר השלמת ההליכים הדרושים לכך.

      משכך ראוי לטעמי לייחד את הדיון לשאלה האם מתקיים רכיב גמירת הדעת אצל הנתבעים להתקשר בחוזה מחייב עם התובעים. הנחת הבסיס בדיון זה היא כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הטיוטה לא נחתמה על ידי מי מהם וכי לא בוצע שום תשלום מבין אלה הנקובים ביחס לתמורה.

      14.ייאמר מיד: לאחר בחינת המסמכים ושמיעת העדויות השונות ביחס להתנהגות הצדדים, לא שוכנעתי כי התנהגותם העידה על כך שהם ראו את טיוטת ההסכם מחודש דצמבר 2017 כמסמך מחייב. מאז תחילת ניהול המו"מ שני הצדדים המשיכו בהחלפת טיוטות ותיקונים לחוזה (באמצעות באי כוחם) שהאחרונה בהן היא מדצמבר 2017 כאשר היה ברור להם כי הקשר החוזי ביניהם יהפוך למחייב רק לאחר חתימה על ההסכם כאמור ואף קבעו הוראות שונות בטיוטת ההסכם התומכות בכך.

      לדוגמא: סעיף 1.3 - הדן במועד קיום התנאים המתלים וזאת בחלוף פרק זמן שנקבע לאחר חתימת ההסכם; סעיף 5 - דן בביצוע התשלום הראשוני במועד חתימת ההסכם ובעניין זה אין מחלוקת כי התשלום הראשוני בסך 150,000 ₪ לא שולם על ידי התובעים ועוד. באותו מסמך אף הוקצה מקום מיוחד לחתימתם של הצדדים על פני ההסכם, וזאת לאחר הכיתוב "ולראיה באו הצדדים על החתום".

      כבר נדון בפסיקה מצב בו בטיוטה האחרונה של ההסכם (ובכל הטיוטות האחרות) שהוחלפה בין באי כוח הצדדים נשמר מקום לחתימתם: "במקרה כזה, ניתן להניח שלא לחינם הם עשו כן, וכי התכוונו באמת להתחייב בהסכם רק לאחר חתימתם עליו" (ת"א (מחוזי-ת"א) 3303-12-10 י.ד.מ.ש. בע"מ נ' ניסקו חשמל ואלקטרוניקה (פורסם בנבו, 30.6.16)).

      מכלול האמור לעיל, מלמד כי מנסחי ההסכם כיוונו כי החתימה היא שתהווה את גמירת הדעת באופן שרק חוזה חתום הוא שיחייבם. סוגיית החתימה שזורה כחוט השני לאורך סעיפי הטיוטה, ומלבד הסעיפים הרלוונטיים שצוטטו לעיל, ניתן להפנות גם אל הסעיפים 2.8, 9, 16, 17 לטיוטה.

      15.תימוכין למסקנה זו מצאתי בעדותו של התובע עצמו. התובע אישר בחקירתו, מתוך אי נוחות ניכרת יש לציין, כי משלא נחתם החוזה ע"י הצדדים הרי שגם להבנתו אין חוזה מחייב ביניהם:

      "ש. אמרת שה- 100,000 ₪ הם פיצוי על הפרת חוזה ואני אומרת לך שאין חוזה.

      ת. אין חוזה סופי חתום. זה אני מסכים.

      ש. מעבר לזה, הסעיף הנוסף המועד להתקיימות התנאים המתלים עד ולא יאוחר מ-4 חודשים מיום חתימת הסכם זה. כלומר אתם בעצם, עורך הדין שלך הסכמתם שאם אין חתימה אין  הסכם.

      ת. אני חושב שעל כל חוזה אם אין חתימה אין חוזה.

      ש. היה ברור לכם שבעצם כל זמן שההסכם לא חתום בעצם אין הסכם?

      ת. אין אפשרות לקנות ".

      (סע' 12-13, סע' 22- 25, סע' 34- 35 בעמ' 10 לפרוט').

       

      על אומד דעתם של התובעים בעצמם ביחס להיזקקות לחתימה על ההסכם על מנת לשכללו להסכם מכר מחייב, ניתן ללמוד גם מתשובת ב"כ התובעים דאז לב"כ הנתבעים ביום 7.6.18, בו נרשם, בין היתר, כי:

      "לאחר חצי שנה של משא ומתן, בו בוצעו מספר שיחות טלפוניות בין הח"מ לבינך, הוחלפו מספר טיוטות אך לא נחתם הסכם מכר מחייב וזאת לנוכח התעקשותך האישית בלבד כי ניתן לחתום הסכם מכר מחייב מבלי להסדיר את נושא הרישום בטאבו, דבר אשר חוטא לאמת.

      אדגיש ואוסיף כי עד עצם כתיבת שורות אלה, טרם הוסדר נושא הרישום בלשכת רישום המקרקעין ועל כן אין באפשרות הצדדים להתקדם להסכם מכר מחייב".

       

      16.מהאמור עולה כי גם התובעים בעצמם ערים לכך שלא נחתם הסכם מכר מחייב - יהיו הסיבות לכך באותה עת אשר יהיו - ולא ברור כיצד אמירתם זו מתיישבת עם טענתם המועלית בכתב התביעה (שהוגש על ידי ב"כ אחר) כי יש לראות את הטיוטה כהסכם מכר מחייב וזאת לעניין הפיצוי המוסכם. משזו טענתם של התובעים, וטענתם היחידה כעולה מסיכומיהם, הרי שבהעדר חתימה על הטיוטה היה עליהם להציג ראיות אחרות שיתמכו ברכיב גמירות הדעת הנדרש לקביעה כי הצדדים התכוונו להתקשר בהסכם שכל פרטיו מוסכמים.

      17.בחינת הראיות האחרות שהובאו על ידי התובעים מובילה למסקנה כי לא עלה בידם לעמוד ברף הדרוש גם לעניין זה.

      התובעים מטילים עיקר יהבם על הסכם השכירות מיום 26.2.18 שלשיטתם נערך עמם עד להסדרת זכויותיהם בנכס כקונים בנכס וטענתם היא כי הסתמכות זו גרמה להם להוציא הוצאות שונות, שאחרת לא היו מוצאות על ידם ומגולמות (לטענתם, א.ז.)בפיצוי המוסכם בסך 100,000 ₪.

      לאחר בחינת טענותיהם בעניין זה הרי שלא מצאתי כי הסכם השכירות מועיל לתובעים להוכיח את גמירות הדעת הנדרשת ביחס לטיוטה מדצמבר 2017, ולקביעה כי מדובר בהסכם מחייב, קביעה שהיא, ורק היא, היא הבחינה הרלבנטית לסעד המבוקש על ידם בכתב התביעה ובסיכומים (דהיינו הפיצוי המוסכם שצוין באותה טיוטה).

      מעיון בהסכם השכירות הנ"ל ובטיוטה האחרונה של הסכם המכר עולה, כי מדובר לכאורה בשני הסכמים נפרדים ועצמאיים. אין בטיוטה מחודש דצמבר 2017 כל זכר להסכם השכירות ו/או למעמדם של התובעים כשוכרים של הנכס. אמנם, בחוזה השכירות ישנה התייחסות למעמדם של התובעים/השוכרים כ"קונים", ואף הנתבע אישר זאת בחקירתו הנגדית, ואולם בפועל הסכם המכר לא נחתם, התמורה לא שולמה ועל כן ממילא לא ניתן לערוך את הקישור ההפוך בין הסכם השכירות ובין הסכם המכר. הטיוטה האחרונה של הסכם המכר שנערכה לכאורה חודשיים לפני הסכם השכירות לא התייחסה ולא יכולה הייתה להתייחס להסכם שכירות שנחתם חודשיים לאחר מכן. התובעים בעניין זה מבקשים להפוך את היוצרות במידה מסוימת מאחר והם טוענים כי הסכם השכירות מתייחס למעמדם כשוכרים עד תשלום מלוא התמורה ואולם אבן הדרך הקודמת לכך - תשלום התמורה - כלל לא התקיימה גם היא והתובעים אף לא עמדו על קיומה או אכיפת הסכם המכר שהשתכלל לטענתם. טענתם היא לפריט אחד ויחיד שהוא הפיצוי המוסכם, שברי כי לא יכול היה לכמת הוצאות שנגרמו להם מאוחר יותר (ממילא פיצוי מוסכם כשמו כן הוא וההלכות בעניינו ידועות ביחס היעדר הצורך בהוכחת נזק קונקרטי, א.ז.).

      משכך, גם לשיטתם שלהם מעמדם בנכס לא השתנה מעבר להיותם שוכרים ואין בידי ללמוד מהסכם השכירות דבר וחצי דבר לעניין מעמדה המשפטי של הטיוטה מדצמבר 2017. זאת ועוד: ייתכן שדווקא הסכם השכירות היה גורע ממידת המסוימות שמצאתי לייחס לטיוטה מלכתחילה מאחר והוא אינו מפנה לטיוטה, אינו מתייחס למועדים מדויקים כאלה ואחרים, אינו נוקב במועד לתשלום התמורה - לרבות למקרה שהיא תחול לאחר תום תקופת השכירות וכיו"ב. משכך, ההפניה להסכם השכירות אינה יכולה לחזק את טענת התובעים ביחס למעמד הטיוטה מדצמבר 2017 ואפשר שהיא אף יכולה להחלישה במידה מסוימת.

      תימוכין נוספים למסקנה זו ניתן לראות בכך שהתובעים שילמו דמי שכירות מלאים ללא מנגנון של קיזוז כלשהוא מהמחיר המוסכם בין הצדדים של הבית - נתון שיכול להצביע על כך שאכן היה מו"מ לרכישה ואולם לא סוכם דבר שניתן היה לעגנו באופן רשמי בחוזה השכירות.

      אין בתשלום דמי הארנונה ע"י התובעים במהלך תקופת השכירות, כדי להעיד על קיומה של גמירת דעת לראותם כ"בעלים" ולא ירדתי לסוף דעתם של התובעים בעניין זה. תשלום ארנונה נעשה בדרך כלל על ידי המחזיק בפועל בנכס ולא על ידי בעלי הנכס. התובעים כשוכרים היו מחזיקים בנכס במועד בו נדרש האישור לצורך השלמת הליכי הרישום על שם הנתבעים והדברים ברורים וידועים. משכך שוכנעתי כי התשלום הנ"ל בוצע כחלק מחובתם של התובעים כשוכרים לשאת בהוצאות השוטפות בגין השימוש בנכס, ומכוח הוראותיו של הסכם השכירות (ראה לעניין זה סעיף 7.1, שכותרתו "מסים ותשלומים אחרים") וללא קשר כלשהוא לסוגיית הסכם המכר. הקישור בעניין זה נראה בעיניי לא רק מלאכותי אלא שגוי עובדתית ומשפטית.

      18.בשולי הדברים והגם שלא מצאתי כי מדובר בטיעונים כבדי משקל אציין כי טענת התובעים בתצהיריהם לפי הנתבעים הם אלה שהציעו להם לשכור את הנכס כבר בפגישה שהתקיימה בביתו של הנתבע לאחר שהתרשמו מהבית בחודש 7/17 עובר לרכישתו - לא הוכחה.

      גם הפעולות השונות שננקטו על ידי התובעים לרבות רישום בתם לגן הילדים או רכישת ריהוט אינן מהוות ראיה לעניין השנוי במחלוקת כפי שהוגדר לעיל. עם כל הכבוד, לא ניתן להטיל על כתפי הנתבעים את האחריות לשיקולים שונים שעשו התובעים בטרם נחתם הסכם מחייב בין הצדדים וזאת גם לשיטת התובעים בעצמם, כפי שעלה מעדות התובע בפניי.

      לסיכום חלק זה אקבע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח בראיות אחרות את הנתון כי הטיוטה הלא חתומה מדצמבר 2017 הייתה בגדר הסכם מכר מחייב ועל כן הטענה כולה, הן על בסיס טיוטת ההסכם והן על בסיס ראיות אחרות - נדחית.

      למעלה מן הנדרש: התייחסות קצרה לתנאים המתלים

      19.אף אם אניח שטיוטת ההסכם האחרונה מהווה הסכם מחייב בין הצדדים, הרי שמדובר בהסכם מותנה, שהתנאים הקבועים לכניסתו לתוקף שנקבעו בסעיף 3.1 לטיוטה לא התקיימו בפועל.

      תנאים אלה כוללים את רישום הנכס על שמם של הנתבעים בלשכת רישום המקרקעין, מעבר ועדת הקבלה של הקיבוץ ושל המועצה "מטה אשר" ורישום הערת אזהרה על שם התובעים וזאת בתוך ארבעה חודשים מיום החתימה על החוזה.

      בהעדר חתימה על החוזה ובהעדר מועד מדויק לעריכת הטיוטה הרי שלא ברור מהו המועד הקובע לשיטת התובעים בעצמם בעניין זה והדבר מדגשים במידה מסוימת את חוסר הקוהרנטיות בין הסעד המבוקש בתביעה ובין הבסיס העובדתי והמשפטי שהונח במסגרתה .

      ברי לכל כי התנאי המתלה הראשון הוא תנאי בסיסי בלעדיו אין. ככל שהנתבעים אינם רשומים כבעלי הנכס הרי שממילא אין באפשרותם למכור את מה שאינו שלהם או להעביר את הרישום כנדרש על שם התובעים. מכל מקום שני הצדדים הסכימו במסגרת ההסכם כי מדובר בתנאי בלעדיו אין וזאת ללא קשר לגורם שעמד על הכללתו של תנאי זה.

      בפועל אין מחלוקת בין הצדדים כי התנאים המתלים לא התקיימו וכי חלפו להם ששה חודשים ממועד הטיוטה האחרונה מחודש 12/17 ועד למועד הפסקת המשא ומתן ביום 4.6.18. לאחר שמיעת העדויות ובחינת יתר הראיות אני קובעת כי שהיה ברור לשני צדדים, ובפרט לתובעים, כי קיומו של הסכם המכר מותנה בקיומם של התנאים המתלים הנ"ל, הקשורים מטבע הדברים זה בזה ותחילתם כולם בחתימה על הסכם המכר.

      בהעדר חתימה על הסכם מכר ממילא לא היו מבשילים התנאים לעמידה בפני ועדת קבלה, בהעדר תשלום תמורה כלשהיא לא הייתה נרשמת הערת אזהרה על שם הקונים וכו'. ושוב: יש לזכור כי המבחן הנדרש לעניין שבפניי הוא האם הטיוטה מדצמבר 2017 מהווה הסכם מכר מחייב, אשר יכול לזכות את התובעים בפיצוי המוסכם.

      מכאן, ובהיותם תנאים שבהתקיימותם תלוי החוזה ולא בתנאים שבהתקיימותם חדל החוזה מלהיות בתוקף, הסכם המכר נשוא ההליך לא היה הופך לחוזה בעל תוקף מחייב מלא בין הצדדים לו, אלא היה נותר בגדר חוזה מותנה או מוקפא (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים , בפרק 19 (מהדורה רביעית, 2019)). הדברים נרשמים הרבה למעלה מן הנדרש.

      מטעמי זהירות: בחינת הטענה בדבר ניהול מו"מ בחוסר תום לב

      20.כאמור לעיל ולמיטב הבנתי התובעים בסעיף הסעד בכתב התביעה ובסיכומיהם לא עתרו לפיצוי על פי סעיף 12 לחוק החוזים בגין עילה של ניהול מו"מ שלא בתום לב. עתירתם הייתה לפיצוי על בסיס סעיף הפיצוי המוסכם שנקבע בטיוטת ההסכם מדצמבר 2017 ולו בלבד. כבר ציינתי כי בית המשפט לא ידון בעילה שלא נטענה ו/או נזנחה בסיכומים ולא יתן סעד שהוא לא התבקש לתת.

      הרבה למעלה מן הנדרש ומטעמי זהירות ובשים לב לכך שהתובעים ציינו גם אם באופן לאקוני היבט זה בכתב התביעה - אתייחס בקצרה גם לנושא זה.

       

      21.על התובעים מוטל הנטל להוכיח טענתם כי הנתבעים התנהגו באופן המפר את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בעת ניהול משא ומתן לקראת כריתת החוזה, כנדרש מהוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 ( ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פד"י מ"ז (5), בעמ' 681).

      באשר לתחולתו של סעיף 12 לחוק החוזים נקבע בפסיקה כי:

      "הכלל הוא, כידוע, שלכל צד למשא ומתן עומדת הזכות העקרונית לפרוש ממנו בכל עת. אך גם פרישה ממשא ומתן צריך שתעשה בתום-לב; ו'המגבלה העיקרית, אולי היחידה, לזכות הפרישה נובעת מעקרון תום-הלב'. פרישה ממשא ומתן, שאיננה מודרכת על-ידי שיקולים ענייניים, הנובעים ממהות העיסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו, חשודה כנגועה בהיעדר תום-לב (הגם שלא תמיד הינה, בהכרח, כזאת). לאמור: שאלת תחולתו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) על מקרה של הסתלקות ממשא ומתן טעונה גם בירור עובדתי. בבירור כזה יש להתחשב בכלל נסיבות העניין, ובייחוד בשאלה, לאיזה שלב הגיע המשא ומתן בין הצדדים; שכן ככל שהצדדים קרובים יותר ליצירת הקשר החוזי, מצפים מהם להציג סיבה ברורה יותר להצדקת פרישה מן המשא ומתן" (ע"א 416/89, משה (גלר) גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מו(2)177, 185).

      עוד נקבע בהקשר זה כי :

      "האמור בסעיף 12 אינו בגדר כלל, המיושם במקרה של גישה נוקשה ודווקנית במשא ומתן. עניינו ביושר לבב ולא בגמישות האופי או בנועם ההליכות. סעיף 12 הנ"ל אינו בא לכפות על אלו המנהלים משא ומתן את החובה לכרות חוזה בכל תנאי ובכל מחיר ולחייב בפיצויים את כל מי שמחליט, לפי מיטב שיקולו ומצפונו, שעיסקה פלונית המוצעת לו אינה כדאית ואינה רצויה, וזאת גם אם מתברר, כי הוא שגה בכך מבחינה אובייקטיבית. סעיף 12 דן במערכת נסיבות מוגדרת ומיוחדת, אשר עניינה סטייה מנורמה מוסרית, החלה על כל אלו המנהלים את המשא ומתן, ואשר עניינה התנהגות שאין מצפים לה מצד אדם הגון וישר-דרך, מאחר שיש בה כדי להערים על הצד האחר, או שיש בה, למשל, משום הסתרה פסולה של נתונים עובדתיים, אשר הצד האחר למשא ומתן זכאי לדעת אותם ואשר מן הראוי היה לגלותם לו מראש.

      סיכומה של נקודה זו - יכול פלוני להפסיק משא ומתן בנסיבות המצדיקות זאת מבחינתו, לפי שיקולו ומצפונו, ואשר אינן מוצדקות מבחינת הנתונים האובייקטיביים, ולמרות זאת לא יגלה בכך בית המשפט, לפי נסיבותיו של העניין, העדר תום-לב דווקא. חוסר הצדקה עניינית, המעוגנת בשיקולו של צד למשא ומתן המאמין בתום-לב בצדקתו, אינו עולה בהכרח כדי חוסר תום- לב". (ע"א 84 / 251 חברת ס.ג.פ. להשקעות בעמ נ' מדינת ישראל, לט (2) 463, בעמ' 467).

       

      מהפסיקה עולה כי לכל צד במשא ומתן זכות לפרוש ממנו בכל עת, כל עוד לא הביע את גמירות דעתו המלאה להתחייב בחוזה. לא כל פרישה ממו"מ, גם אם נימוקיה ייראו כלא אובייקטיבים לצופה מן הצד או לבית המשפט, תזכה בפיצוי מסוג זה. הפיצוי האמור יוחד לאותם מקרים בהם הנסיבות מגלמות "סטייה מנורמה מוסרית", "הסתרה פסולה" וכיו"ב נסיבות אשר מהוות חריג להתנהלות מקובלת ומצופה בין שני צדדים תמי לב. ברי לכל כי לא כל פרישה ממו"מ שנראית לצד המבקש לפרוש כפרישה מסיבה עניינית או מוצדקת, תצטייר באותו אופן גם לצד שכנגד המעוניין בקידום העסקה. ואולם, כל עוד לא נחתם חוזה מחייב הרי שחופש החוזים וחופש הבחירה - כל עוד אינו מונע משיקולים שבית המשפט יגדירם כפסולים או חסרי תום לב - עומד לאותו צד המבקש לפרוש מהמו"מ.

      במקרה דנן, לא מצאתי לקבוע שהתנהלות הנתבעים או מי מהם (בשים לב לכך שהטענה כוונה בעיקרה כלפי הנתבע 1) עולה כדי ההפרה הגלומה בסעיף 12 לחוק החוזים והקביעה החמורה הנגזרת מכך.

      הנתבע הסביר כי הפסקת המו"מ הייתה על רקע טעמים אישיים הקשורים בו ובמשפחתו. הנתבע הסביר כי במהלך התקופה ולקראת חודש יוני הסתבר כי בתו (שענייניה האישיים ומצבה הרפואי הובררו במסגרת ההליך ומחמת צנעת הפרט לא אפרטן במסגרת זו) חפצה לעבור ולהתגורר בקיבוץ, בסמוך להוריה, נוכח נסיבות חייה המורכבות. בנסיבות שנוצרו ביקשה הבת לרכוש את בית סבתה, שהוא הנכס המדובר, והמשפחה נעתרה לבקשתה. דומה כי גם התובעים אינם חולקים על כך שבפועל הנכס נמכר ביום 15.2.19 לבתו של הנתבע 1, המתגוררת בו.

      הנתבע העיד בפניי ביחס לנסיבות שהובילו לכך ועדותו גם בעניין זה הותירה עלי רושם מהימן. כפי שציינתי עדותו הייתה עניינית וחדה גם ביחס לנושאים שלכאורה לא היו נוחים לעמדתו והדבר הגביר את אמינותו. הנתבע הסביר בבירור כי היה ברור לו ולאחיותיו כי צרכיה של בתו בנסיבות המתוארות והידועות לבני המשפחה צריכים לקבל עדיפות על פני התובעים, שהמו"מ עמם לא הבשיל לכדי הסכם באותה עת.

      לא עלה בידי התובעים להוכיח כי המשא ומתן, שנוהל במועדים בהם נוהל, נוהל במטרה פסולה כלשהי ו/או התגלה כל מניע נסתר בניהול המשא ומתן. לא הוכח כי הנתבע ניהל מו"מ מקביל עם קונים אחרים ו/או החליט שלא להתקשר בעסקה משיקולים צרים של רווחיות. שוכנעתי כי החלטתו של הנתבע נבעה משינוי נסיבות אישי ומטעמים משפחתיים גרידא, שגם אם הם למורת רוחם של התובעים הרי שעדיין אין לראות בהם משום שיקולים המערבים בתוכם " הערמה" או "הסתרה" או התנהגות פסולה מוסרית.

      למעלה מן הנדרש - הנזק

      22.התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בפיצוי המוסכם שנקבע בטיוטת הסכם המכר על סך 100,000 ₪ וזאת מאחר ולשיטתם נכרת כבר הסכם מחייב והוא הופר על ידי הנתבעים.

      בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3), 289, נדונו בהרחבה המשמעויות של הפרת החובה לנהוג בתום לב בניהול משא ומתן, וכוננה ההלכה, לפיה הסעד העיקרי לו יהיה זכאי הנפגע מהפרת החובה הוא פיצוי על הנזק שנגרם מעצם הכניסה למשא ומתן, דהיינו: פיצויי הסתמכות.

      עוד נפסק שיהיו גם מקרים חריגים שבהם יהיה הנפגע זכאי גם לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם שעמדו הצדדים לכרות לא הוגשם, אותם מקובל לכנות פיצויי קיום:

      "במצב הדברים הרגיל התרופה בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום לב היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא ומתן ("פיצויים שליליים"; "פיצויי הסתמכות"). עם זאת ישנם מקרים חריגים שבהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם שעמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם ("פיצויים חיוביים"; "פיצויי קיום"). המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא שהמשא ומתן הבשיל, למעשה לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו. על כן אין לומר כי סעיף 12(ב) לחוק מוגבל אך ל"פיצויים השליליים", כשם שאין לומר שכל הפיצויים הנפסקים על פיו הם אך "פיצויים חיוביים". הכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה תוך התחשבות במידת חוסר תום הלב, בציפיות של הצדדים, בשלב שבו מצוי המשא והמתן ובנתונים אחרים העשויים להיות רלוונטיים".

      על יסוד הלכות אלו נפסק שבמצבים שבהם המשא ומתן בין הצדדים הגיע לשלב כה מתקדם, עד כי תוכנו של ההסכם שהצדדים התעתדו לכרות ידוע, ורק חוסר תום הלב של צד לחוזה מנע את שכלולו, ניתן לחייב את הצד שפעל בחוסר תום לב לשלם לצד שכנגד פיצויי קיום.

      פסיקת פיצויי קיום חיוביים בשל חוסר תום לב בשלב הטרום חוזי מוגבלת לאותם מקרים חריגים, בהם חוסר תום הלב של צד למשא ומתן הוא שמנע את שכלול החוזה (ר' ת"א (מחוזי-מרכז) 51555-05-13 אורגניקה סחר ישראל בע"מ נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ (פורסם בנבו, 2.5.16); ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (פורסם בנבו, 14.6.09)).

      בחלק מהמקרים קבעו בתי המשפט כי כסנקציה על התנהלותו חסרת תום הלב של אחד הצדדים שמנע את השתכללות ההסכם, יש לראות את ההסכם כאילו השתכלל, ופועל יוצא מכך פסקו לטובת הצד הנפגע את הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה. (ראה לעניין זה: ע"א (מחוזי-חי') 43993-03-15 שרון נ' הימן (פורסם בנבו, 15.7.15); ת"א (מחוזי-ת"א) 8967-07-18 גרוס נ' גוטליב (פורסם בנבו, 28.7.19). לדוגמא בת"א (מחוזי-ת"א) 3303-12-10 י.ד.מ.ש. בע"מ נ' ניסקו חשמל ואלקטרוניקה (פורסם בנבו, 30.6.16) נקבע כי: "אמנם, עיונית, ניתן לפסוק פיצויים מוסכמים כאילו ההסכם קוים, אבל אזי הם היו נפסקים כחלק מפיצויי הקיום (במקומם או נוסף אליהם")).

      בעניין שבפניי לא מצאתי כי עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעים הפרו את החובה לנהוג בתום לב בניהול המשא ומתן ועל כן המקרה לא נכנס לאותם מקרים חריגים ומצבים מיוחדים שבהם יש לפסוק פיצויים חיוביים.

      אין בסיס לקביעה כי המו"מ נמצא בשלב בו הבשיל עד כדי כריתת הסכם מחייב, או סמוך מאד לכך. הצדדים ניהלו משא ומתן מחודש יולי 2017 וגם בחלוף חמישה חודשים לא חתמו על הסכם מחייב בשים לב למועד עריכת הטיוטה האחרונה בחודש דצמבר 2017. ההסכם אף לא הבשיל חודשים לאחר מכן בשים לב לכך שהתובעים חתמו על הסכם שכירות עם הנתבעים בחודש פברואר 2018 שגם בו לא הייתה התייחסות פורמאלית או מפורטת להסכם מכר ספציפי אלא הערה כללית שהוספה בכתב יד ושגם על נפקותה כבר עמדתי לעיל.

      בנסיבות אלה ומשלא מצאתי לקבוע כי הנסיבות בכללותן מקימות בסיס לקביעה כי הופרה חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי ו/או כי השתכלל הסכם מחייב בין הצדדים ובהיעדר כל טענה אחרת לפיצויים או דרך חישובם למעט פיצוי המהווה "פיצוי המוסכם" - דין התביעה גם במישור הנזק להידחות.

      סוף דבר

      23.התביעה נדחית.

      לעניין ההוצאות - לאחר ששקלתי בדבר וחרף התוצאה המשפטית הרי שבשים לב למכלול נסיבות העניין שפורטו בהרחבה לעיל נראה לי כי זה המקרה לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו וכך אני מורה.

      המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

      ניתן היום, כ' כסלו תשפ"א, 06 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.

       

      Picture 1

       

       

       

       

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ