זיגלמן נ' מדינת ישראל

החלטה

בקשה להארכת מועד להגשת כתב ערעור, זאת על מנת לאפשר למבקש לייצג את עצמו, נוכח היותו סטודנט בתקופת בחינות, ועל כן מבקש הוא תוספת זמן להשלמת כתב הערעור והיוועצות בעו"ד.

רקע הבקשה הינו גזר דין שניתן ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (כב' השופט א' בן דור) ביום 2.1.13, לפיו הורשע הנאשם על סמך הודייתו בעבירה עפ"י חוק העזר לראשל"צ (החזקת בע"ח ופקוח על כלבים) התשנ"ט -1999, זאת לאחר שכלבו נמצא משוטט בשטח ציבורי ללא השגחה, ונדון לתשלום הקנס המקורי שהושת עליו בסך של 430 ₪.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בית המשפט קמא, לא מצאתי להיעתר לה. המדובר בהרשעת המבקש על בסיס הודייתו, ושאף גזר הדין שניתן בגינה מתון ולא החמיר עם המבקש מעבר לסכום הקנס המקורי שהיה עליו לשלם מלכתחילה.

אין צורך לומר כי סדרי הדין בעבירות מסוג זה, הנחשבות כעבירות קלות, נקבעו תוך איזון אינטרסים בין התביעה המייצגת את האינטרס הציבורי, לבין זכויות הפרט, תוך מתן אפשרות תשלום קנס בלא התייצבות בבית המשפט, או לחלופין, קבלת יומם של החפצים בכך בבית המשפט. סדרי דין אלה מאופיינים בין היתר, במגבלות זמן הנובעות משיקולי יעילות, אפקטיביות האכיפה וההרתעה, וסופיות דיון, שתכליתן בין היתר להפחית עומסים מיותרים, סחבת והכבדה על עבודת בית המשפט, שמשמעותה אף פגיעה בכלל ציבור המתדיינים. למותר לציין כי תכלית זו אינה פגה, גם בבקשה כגון זו שלפנינו.

על רקע תכלית זו, נבחנים ע"י בית המשפט פרמטרים שונים ובין היתר, הסיבה להארכת המועד המבוקשת, וכן שאלת עיוות הדין.

בענייננו, לא מלמדת בקשתו של המבקש דבר. המבקש לא מציין מה פשר מבקש הוא לערער על גזר דין שניתן על יסוד הודאתו ומהם הפגמים שמבקש הוא להביא לפני ערכאת הערעור. משלא העלה המבקש כל טענה, אפילו לא ברמז, באשר לעיוות דין שכביכול נגרם לו, וכן לא כל כפירה שהיא בביצוע העבירה שבגינה הורשע, כמו גם הגנה אפשרית כלשהי מפניה, ממילא ברור שלא הביאה עצם הרשעתו לכל עיוות דין, ואין מקום לשוב ולדון בה, לאחר שהורשע בדין וחלף המועד להגשת הערעור.

בנסיבות אלה לא מצאתי יסוד לבקשה והיא נדחית.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ג, 19 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: