זיאד רמדאן אלנמר(המנוח) ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון

החלטה

בפני בקשת הנתבעת למתן צו להפקדת ערובה לפי תקנה 519, שאם לא כן תידחה התביעה. התובעים מתנגדים לבקשה.

על פי תקנה 519, בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 העניקה לבית המשפט שיקול דעת נרחב בהפעלתה. בין מטרותיה של התקנה, מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע (ד"ר א. וינוגרד, תקנות סדרי הדין (הלכות), כרך שני, מהדורה שלישית 1996, 915; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (סיגא), מהדורה חמישית 1999, 538).

זכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות חוקתית, אינה זכות מוחלטת, אלא היא מתאזנת על פי הדין עם זכויות אחרות, אפילו נניח שלתובעים, תושבי עזה שאינם אזרחי ישראל, יש זכויות חוקתיות במדינת ישראל. הכלל שנקבע בפסיקה הוא, כי די בעובדה שהתובע אינו תושב ישראל ואין בידו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע אם יזכה בהוצאות כדי לחייבו בהפקדת ערובה (י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1997, 900; רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת, פד"י מד(1), 647). נפסק גם שיש ליישם את ההלכות הכלליות באשר לחיוב תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט במתן ערובה, בענינם של תושבי רצועת עזה ושטחי הרשות הפלסטינית. (רע"א 510/97 עזבון מקוסי נ' מדינת ישראל, רע"א 6787/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל, רע"א 6066/00 עאדילי נ' סלקום, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון באסל נעים, רע"א 5693/07 עדנאן קמחאוי נ' מדינת ישראל).

בספטמבר 95 נחתם הסכם בין מדינת ישראל לאש"פ המיושם לפי חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) ( תיקוני חקיקה) תשנ"ו – 1996. במסגרת זו, הועברה השליטה בשטחים האמורים לרשות הפלסטינית וכיום אין ללשכות ההוצאה לפועל סמכות לפעול בשטחים אלה, ואין אפשרות לאכיפה ישירה של פסקי דין ישראליים בשטחים אלה. לפי תעודת עובד הציבור, שצורפה לבקשה, אין אפשרות מעשית לאכוף פסקי דין ישראליים באזור מגורי המשיבים, והרשות הפלסטינית לא הקימה מנגנונים שיאפשרו גביית הוצאות שנפסקו בפסקי דין. הנחה זו אושרה בהחלטות שצוטטו לעיל.

המשיבים לא הראו בתגובתם דרך שבה ניתן לגבות מהם את ההוצאות, אם יפסקו כאלה.

לטענת המשיבים, הגשת בקשות כאלה על ידי המבקשת מיועדת להערים מכשולים בדרכם של תובעים, ויש תחילה לדון בשאלת האחריות, שבה סיכויים גבוהים. אני דוחה טענה זו. כפי שהראיתי לעיל, זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ויש לאזנה באינטרסים אחרים, והיא נדחית מפני תובע שלא ניתן לגבות ממנו הוצאות, וכאלה הם המשיבים. המבקשת כפרה באחריותה, וטענה שמדובר בפעולה מלחמתית מובהקת בתגובה להתקפות על מדינת ישראל. אם אכן צודקת המבקשת בטענתה, הרי גם אם נפגעו התובעים מפעולות אלה, אין הם זכאים לפיצוי כלשהוא ודין תביעתם להידגחות. תגובת המשיבים היא שהמבקשת לא הצביעה על צורך בטחוני מיידי מיידי שגרם לביצוע הירי והריגת אזרחים תמימים שלא נטלו חלק במלחמה, ובמקום האירוע לא היו חמושים או עימותים כלשהם. כלומר, המשיבים מסכימים שהיתה זו מלחמה, אלא שהם טוענים שהפגיעה נגרמה לאזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, וללא קשר ללחימה. פגיעה באזרחים עשויה להקים אחריות, ועשויה להיות בתנאים שאינם מקימים אחריות. הנטל להוכיח את הנסיבות המדויקות מוטל על התובעים המשיבים. לאור ההכרה של המבקשים בכך שהדבר אירע במסגרת של מלחמה, ובשלב זה של הדיון שבו עוד לא הוצגו ראיות כלשהן מטעם התובעים, אף לא ראיות לכאורה במסגרת הבקשה, אין לומר שסיכוי התביעה הם כל כך טובים שיש להמנע מקביעת ערובה להוצאות, למרות שהתובעים תושבי חוץ חסרי נכסים בארץ (וראה רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת ופ"ד עזבון אחלייל; ת.א. 1367/99 בש"א 3125/99 (מחוזי י-ם) עזבון המנוח אבו צבחא נ' מדינת ישראל; ת.א. 3001/99 בש"א 10398/00 (מחוזי ת-א) דרובי נ' מדינת ישראל).

כעולה מן הפסיקה שצוטטה על ידי המבקשת בתשובתה לתגובה, ציטט ב"כ המשיבים לתמיכה בטענותיו בעיקר החלטות שהערעור עליהן התקבל. זו אינה דרך טיעון ראויה.

המשיבים, נמנעו מהגשת חוות דעת רפואיות הקובעות את נזקי המשיבים ואת הקשר הסיבתי בינם לבין האירוע שנטען שהוא באחריות המבקשת. אפשר, שגם בענין זה, מצפים המשיבים שהמבקשת תעשה עבורם את מלאכת איסוף הראיות. זאת, בניגוד לחובה על פי דין לצרף לכתב התביעה את חוות הדעת הרפואיות. מכל מקום, המבקשת צפויה לשאת בהוצאות חקירות, חוות דעת רפואיות ומשכורתם של עורכי דין. על כן, במקרה שבפני, על פי האיזון הראוי, יש לקבוע ערובה להוצאות כתנאי להמשך הדיון בתביעה. 

אשר לסכום הערובה, התקנה קובעת שיש ליתן "ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". אין מדובר בסכום סמלי או חלקי. קביעת ערובה בסכום נמוך פוגעת בקנינה של המבקשת ופגיעה בקניינה מהווה פגיעה בקנינו של כלל הציבור (בר"ע 2146/04 מדינת ישראל נ' באסל פ"ד נח (5) 865).

על פי התעריף המומלץ, שיש לפסוק לפיו שכ"ט עו"ד לפי תקנה 512, שכ"ט עו"ד הוא 10% מהפסיקה. בהתחשב בעובדה שהתביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי, ההנחה היא שסכום הפסיקה יעלה על 2.5 מיליון ₪. במקרה זה שכ"ט עו"ד הוא לפחות 250,000 ₪. לכך יש להוסיף את ההוצאות הצפויות בגין חקירות וחוות דעת מומחים לכל הנפגעים החיים ולכל מנוחים. ברע"א 1007/08 גאליה נ' מדינת ישראל, מצא בית המשפט העליון את הסכום של 35,000 ₪ כסכום המאזן נכונה בין הזכויות השונות, לנוכח דלות האמצעים של התובעים. בפני לא הוכחה דלות האמצעים של התובעים המשיבים.

לפיכך, אני קובע את סכום הערובה שעל התובעים להפקיד לפי תקנה 519 במזומן או בערבות בנקאית צמודה בתוך 30 יום מהיום לסך 50,000 ₪, שאם לא כן תמחק התביעה.

ניתנה היום, י"ט שבט תשע"ב, 12 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: