זורלא ואח' נ' נווה ים ואח'

פסק דין

התביעה

התובעת, ילידת 19.5.86, טוענת כי ביום 24.7.01, בהיותה כבת 15, בילתה בפארק המים שבבעלות הנתבע 1 וגלשה במגלשת ה"קמיקאזה". בסיום הגלישה, חשה התובעת חבטה עזה בפניה והתברר כי גולשת אחרת גלשה בסמוך לאחר התובעת באופן שפגעה בה בעוצמה.

התובעת טוענת כי נפגעה בפיה, נזקקה לטיפולי שיניים בעלות של כ-5,000 ₪ ובנוסף, נגרמו לה כאב וסבל עקב התקנת אבוס בפה, חוסר אפשרות לאכול אוכל מוצק ומראה לא נעים- עד כדי ירידה במשקל ופגיעה בלימודים. התובעת טוענת כי ההתנגשות אירעה כתוצאה מרשלנות הנתבעת 1 ועובדיה אשר לא מנעו את המקרה.

פנייתה הראשונה של התובעת אל הנתבעים היתה כבר בחודש אפריל 2003, באמצעות בא-כוחה. לא הוצג בפניי מענה מטעם הנתבעים 1-2 למכתב. בחודש פברואר 2004 היתה פניה נוספת על ידי עו"ד אחר בשם התובעת. בהמשך, בשנת 2009, היו פניות תכופות מצד אימה של התובעת כאשר תשובותיה של הנתבעת 2 היו כי היא בוחנת את המקרה ומבקשת שיישלחו אליה מסמכים. התובעת המציאה את אותם מסמכים אשר נשלחו כבר בעבר ואף סיפקה מסמכים נוספים, כפי שעולה מן המכתבים אשר הוצגו בפניי. בסופו של דבר, משנואשה התובעת מקבלת פיצוי בדרך של מו"מ ישיר מול הנתבעים 1-2, הגישה את תביעתה זו.

הנתבעים 1-2, פארק המים באמצעות הנתבעת 2, חברת הביטוח המבטחת אותו, מכחישים את אחריותם לאירוע. לטענתם, המסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה אינם מוכיחים את הנזק לו טוענת התובעת.

הנתבעים טוענים בכתב הגנתם כי היה על התובעת להישמע להנחיות ולצאת מהבריכה לאחר הגלישה אולם תחת זאת, השתהתה בבריכה והמתינה לחברתה אשר הינה אותה הגולשת שפגעה בה. עם זאת, בדיון בפניי התברר כי בפועל, אין בידי הנתבעים כל מידע אודות האירוע, באשר לטענתם, כלל לא קיבלו דיווח מן הנתבעת 1, חרף פניותיהם אליהם בשנת 2004.

הנתבעים 1-2 הגישו הודעת צד ג' נגד חב' הביטוח ביטוח חקלאי, מאחר שלטענתם היא זו שביטחה את הקיבוץ, כבעליו של המקרקעין, בביטוח צד שלישי, במועדים הרלבנטיים לתביעה זו.

ביום 2.5.11 ניתנה החלטה לפיה ביטוח חקלאי לא תהיה צד ג' בתביעה זו אלא תצורף כנתבעת נוספת (מס' 4). בהחלטה זו נוסף גם קיבוץ נווה ים כנתבע מס' 3.

בכתב הגנתו, טוען הקיבוץ כי יש לדחות את התביעה על הסף בהיעדר עילה וזאת משום שהתובעת לא הוכיחה נזק גופני, באשר החומר הרפואי שהוגש לבית המשפט אינו מוכיח באופן חד משמעי שהסיבה לטיפול היא הפגיעה הנטענת. עוד טוען הקיבוץ, כי השכיר שטח לנתבעת 1, אשר הקימה בו פארק מים מבלי שלקיבוץ תהיה מעורבות כלשהי בהפעלת המקום או בניהולו.

ביטוח חקלאי מצטרפת לטענות הקיבוץ וטוענת כי אין עליה כל אחריות לאירוע וכי הפוליסה בה בוטח הנתבע 3 אינה מכסה את פעילות פארק המים או תאונות מסוג התאונה מושא תביעה זו. לפיכך, טוענת ביטוח חקלאי כי יש לדחות את התביעה נגדה.

שאלת החבות

התובעת, בהיותה קטינה, נפגעה ביום 24.7.01 במהלך בילוי בפארק מים המנוהל על ידי הנתבעת 1 בנווה ים (להלן – "פארק המים"). בכתב התביעה פירטה התובעת את נסיבות התאונה:

"... גלשתי במגלשת קמיקאזה. בסיום מסלול הגלישה הרגשתי חבטה עזה בפניי, מתברר כי גולשת אחרת שגלשה קרוב מאוד אלי ומאחוריי פגעה בי עם כל גופה בעוצמה רבה בפניי, מייד עם סיום מסלול הגלישה על ידי." (שורה 4).

התובעת עשתה עלי רושם מהימן ואני מקבלת את גרסתה לאופן קרות התאונה, מה גם שלא העידו בפניי עדים נוספים לעניין נסיבות האירוע. גרסת התובעת נתמכת גם במסמכים הרפואיים השונים אשר הוגשו ואשר בהם מתועדות בדיקות רפואיות שנערכו לתובעת בעקבות התאונה.

לאור העובדה שהנזק כאן נגרם בשל דבר מסוכן, המגלשה, כאשר הנתבעת 1 היא בעליו של אותו דבר מסוכן, הדורש נקיטת זהירות בשימוש בו, אזי לטעמי, הנטל להוכיח כי פעלה על פי אמות המידה הראויות ולא התרשלה, היא על הנתבעת 1. הוכחת בטיחות השימוש במתקן והפעלתו הבטוחה, מוטלות, אם כן, על הנתבעת 1.

הנתבעים בענייננו לא הביאו כל ראיה לכך שהשימוש במתקן נעשה באופן בטיחותי. לא הוצגה חוות דעת או ראיה מקצועית אחר שתאשש את הטענה כי מדובר בשימוש בטיחותי ומקובל ואף לא הוצגו עדויות מן העובדים בשטח כי בוצע פיקוח ראוי ובטיחותי על ידי עובדי המקום.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כך:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

הסעיף מעביר את הנטל אל הנתבעת להוכיח שלא היתה מצדה התרשלות. לצורך תחולת הסעיף נדרשים שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עובר נטל ההוכחה אל הנתבע: הראשון, שלתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק. השני, שהנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. השלישי, אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.