זועבי ואח' נ' נחום ואח'

פסק דין

בפניי תביעת התובעים, לנזקי רכוש שנגרמו לרכב, אוטובוס זעיר מסוג פולקסוואגן, שנת יצור 2007, המשמש להסעת תלמידים. התובע מס' 1 נהג רכב בבעלות התובע מס' 2.

הנתבע נהג ברכב מיצובישי מגנום שנת ייצור 2003.

העידו בפניי התובעים, שרק אחד מהם, התובע מס' 1, היה מעורב בתאונה, והנתבע, והוגשו הראיות הבאות: מכתב דרישה (נ/1), חוות דעת שמאים ותמונות הנזק לשני כלי הרכב (חוות דעת השמאי ותמונות בשחור-לבן אך ברורות מאד צורפו לכתב התביעה, חוות דעת ותמונות נזק רכב הנתבע - נ/2), תיק משטרה, שנסגר מחוסר עניין לציבור (נ/3 ולכתב התביעה צורפו חלקים ממנו), ודיסק ובו הקלטות וידיאו שערך הנתבע אחרי התאונה (נ/4).

לאחר ששמעתי את העדים, ועיינתי בראיות, אני קובעת כי רוב האחריות לאירוע התאונה רובץ על כתפי התובע, ומטילה על הנתבע אחריות לתאונה בשיעור 30%.

גרסת התובע לפיה הנתבע נסע מולו במהירות, סטה ממסלולו ופגע ברכב התובעים בצד שמאל (סעיף 4 לכתב התביעה), אינה מתקבלת על הדעת, אינה מתיישבת עם שאר הראיות ובוודאי שאין טעם להעדיף את עדות התובע כעד יחיד בעל עניין.

גרסת הנתבע, לפיה רכב התובעים התחיל בפניית פרסה באמצע הכביש באופן מפתיע מתיישבת עם הנזק לשני כלי הרכב. הנזק בחלקו הקדמי של רכב הנתבע עם נטיה למכה חזקה יותר בצד הימני מתיישבת עם פגיעה תוך נסיעה ישר ונסיון לסטיה שמאלה, ופגיעה בדופן שמאל של רכב התובעים, שחסם את נתיב הנסיעה. סטיה מנתיב נגדי לא יכולה היתה ליצור פגיעה כזו חזיתית, ובוודאי שלא בצד הקדמי הימני. הדעת נותנת שרכב הנתבע היה נפגע בחלק הקדמי שמאלי, הקרוב למקום עמידת רכב התובעים הנטען.

הַחלטתי להטיל גם על הנתבע אחריות לתאונה נובעת מעוצמת המכה, המעידה על נסיעה במהירות, שהתובע לא יכול היה לפתח ממצב עמידה (סעיף 3(ב) לכתב ההגנה, גרסת הנתבע בדו"ח הפעולה של המשטרה, נ/3). על הנתבע, שנסע בדרך, היה לנסוע בזהירות ליד אוטובוס הסעות, ועוצמת המכה והעובדה שמוקד המפגש היה בחלק האחורי של רכב התובעים, מעידה שהספיק לצאת למרכז הכביש והיה על הנתבע לנסוע באופן שיאפשר לו לעצור, למנוע תאונה או לפחות לצמצם את עוצמת המכה. אני קובעת כי הנתבע נסע במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך ואינה מאפשרת עצירה במקרה הצורך (תקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1981).

לא הסתמכתי על סרטוני הוידיאו, שהוקרנו באולם, והוגשו לי (ת/4), מאחר וצילומי כלי רכב אחרים בתאריכים אחרים אינם מעידים דבר על נסיבות התאונה שבפניי. במיוחד לא התייחסתי לעדות הילד בן ה-10, שדובב ע"י הנתבע או מי מטעמו בצורה בוטה, בעוד שדובר אחר מדבר במקביל עם נהג האוטובוס ואומר לו את הגרסה, שהילד אמר רק לאחר מכן. התייחסתי לגיל הילד, לעובדה שלא מסר את הגירסה, אלא לאחר שנשמעה מהדובר השני בהקלטה, ולעובדה שהנתבע אמר במשטרה שהוא מכיר את הורי אחד משני הילדים היחידים שהיו בהסעה בשמם. לא הגיוני שילד בן 10 יעיד על נסיבות תאונה מלפני שלושה חודשים באופן שהעיד, אלא אם הושפע כאמור.

גם לא התייחסתי להעדרה של המלווה בהסעה לילדי החינוך המיוחד, שנעדרה מהדיון. היא לא מסרה במשטרה גרסה לתאונה, היא אינה בשליטת התובעים, וכאמור ביססתי את ההחלטה בעיקר על תמונות הנזק.

כן לקחתי בחשבון את הסתירות בעדות התובע לעניין מיקום המתנתו ועזיבת המקום ע"י הנתבע דווקא. אני מקבלת את הכתוב בתיק המשטרה (נ/3) לפיו הנתבע המתין עם הטנדר במקום התאונה ברח' שלמה המלך, ואילו התובע נסע מהמקום ופגש את השוטרים דווקא ברח' שאול המלך, ללא הסבר. גם העובדה שלרכב התובעים אין ביטוח מקיף ולנתבע כן, מחזקת את עדות הנתבע, שכן עדות התובע הינה עדות של בעל עניין, שתוצאות המשפט יקבעו אם ישלם עבור הנזק אם לאו, בעוד שהסיכון של הנתבע מתמצה בהשתתפות עצמית בלבד.

לפני קביעת סכום הפיצוי, אני מבהירה כי איני מתחשבת בסכומים, שנטענו בכתב התביעה באופן סתמי, ללא ביסוס. הסכום, שאישר השמאי הינו בסך 15,650 ₪ בלבד. התובע, כנהג הסעות, זכאי לקזז את המע"מ, ואין חוות דעת בעניין ירידת הערך, למעט השורה הסתמית בחוות הדעת, שניתנה ללא פירוט כמומלץ בהנחיות לשמאים וללא שהרכב תוקן בפועל. סכום הנזק המוכח מאומת גם במכתב הדרישה של סוכן הביטוח מיום 16/11/12 (נ/1). גם לסכום שכ"ט השמאי הוסף סכום המע"מ, שהתובע מזדכה עליו, לא צורפה קבלה על תשלום לשמאי ואפילו לא חשבונית, ושוב, דרישת סוכן הביטוח (נ/1) מאמתת את העובדה שהתובע זכאי רק לשכר טרחה לפני מע"מ בסכום 1,411 ₪. הטענות להפסד שכר עבודה ונסיעות לרכישת חלקי חילוף נטענו באופן סתמי ללא שמץ הוכחה. בהתחשב בעובדה שרכב התובעים היה מבוטח רק בביטוח צד ג', ספק בעיני אם הרכב תוקן.

מתוך סכום הנזק, שהוכיחו התובעים, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים לסילוק התביעה את הסכום 5,118 ₪.

בנסיבות אלו, ומאחר ורוב תביעת התובע ובעיקר גרסתו נדחו, איני עושה צו להוצאות.

הסכום ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ג, 04 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: