זוכה מעבירת תעבורה, אך לא יקבל פיצוי מהמדינה

1.         בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה תל-אביב (כב' השופט ויטלסון) בתיק         ת' 28889/05 מתאריך 27.10.08, לפיו, על אף שהמערער זוכה (בע"פ 07-08-2985 של בימ"ש מחוזי מרכז) - בקשתו לפסיקת פיצויים לטובתו - נדחתה.

2.         להלן השתלשלות העניינים בתיק דנן:

המערער הואשם בכך שבתאריך 26.6.04 בשעה 17.10 נסע ברח' אלוף שדה רמת גן למערב, ובדרך עירונית בה הוצב תמרור ב-20 הוא נהג במהירות של 90 קמ"ש העולה על מהירות 60 קמ"ש הרשומה בתמרור - עבירה בניגוד לתקנה 54 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

3.         בתאריך 12.4.05 הורשע המערער בהיעדרו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ונגזר עליו עונש של פסילה על תנאי לתקופה בת חודשיים למשך שנתיים, וקנס בסך 750 ש"ח או 7 ימי מאסר תמורתו.

4.         בשלב בלתי ידוע (לא הוגש תיעוד), בוטל פסק דין של בימ"ש קמא שניתן בהיעדר המערער.

בתאריך 7.6.05 התקיימה ישיבת הקראה בה טען המערער, כי הוא מודה בבעלות על הרכב, אך טען כי איננו זוכר אם נהג במועד נשוא כתב האישום.

שמיעת הראיות נקבעה לתאריך 26.10.05.

לטענת המערער (אין התייחסות לכך בפרוטוקול הדיון - י.א.), כבר בישיבת ההקראה הוא הפנה את תשומת לב התביעה לכך שאין בידה ראייה על קיום תמרור במקום, והציג בפניה כדוגמא ראוייה - העתק של תשתית ראייתית שנאספה ע"י משטרת בריטניה לצורך הגשת כתב אישום בעבירת מהירות.

5.         בתאריך 10.10.05 בטרם שמיעת הראיות, הודיעה ב"כ המשיבה לבימ"ש קמא (גם על כך לא הוגש תיעוד), כי היא חוזרת בה מכתב האישום, ועל כן ביקשה לדחות את מועד שמיעת ההוכחות.

6.         בימ"ש קמא נעתר לבקשת ב"כ המשיבה, ובתאריך 23.3.06 ביטל את כתב האישום נגד המערער, אך נמנע מזיכויו, ואף לא חייב את המשיבה בתשלום פיצוי.

7.         המערער עתר לבימ"ש קמא לעיין מחדש בהחלטתו מתאריך 23.3.06 ולזכותו, וכן לחייב את המשיבה בהוצאות, וב"כ המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה.

8.         בימ"ש קמא קיבל עמדת ב"כ המשיבה בציינו: " התביעה חזרה בה מכתב האישום - טרם פתיחת שלב ההוכחות. לפי כתב האישום אני מבין, כי ראיות התביעה נשענות על תצלומים. מאחר ושלב ההוכחות לא נוהל, ראוי לקבוע, כי לא היה כל יסוד להאשמה נגד הנאשם".

            בית משפט קמא אף הסתמך על ע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י, פ"ד נו(3) 73 (להלן: " הלכת דבש"), שם נדחתה בקשת הפיצוי, בין השאר על-מנת שלא להרתיע את התביעה מלחזור מכתב-האישום במקרים אחרים, ובכך להמעיט מהנזק הנגרם לנאשמים.

9.         המערער ערער  על החלטת בימ"ש קמא לביהמ"ש המחוזי מרכז. בערעורו עתר להורות על זיכויו, וכן לחייב את המשיבה לשלם לו פיצוי.

10.       בתאריך 20.3.08 הורה בימ"ש מחוזי מרכז על זיכויו של המערער (ע"פ 07-08-2985 שגיא נ' מ"י - לא פורסם), ברם, באשר לעתירתו לקבלת פיצוי קבע:

"בנסיבות אלה, ומאחר שיש כאן טענה עקרוניתהנוגעת לדרך הטיפול הראוייה מצד גורמי האכיפה לגבי מקרים רבים של הגשת כתבי אישום בעבירות של מהירות בדרך עירונית, נראה לי כי מן הראוי שבית משפט לתעבורה - שמיומנותו בענייני תעבורה - ידון בטענה זו בכובד ראש, וממילא החלטתו לאחר בחינה יסודית של הנושא תהיה נתונה לערעור בפני בית המשפט המחוזי".

11.       בית משפט קמא לאחר שדן בטיעוני ב"כ הצדדים חזר ואימץ את עמדתה של המשיבה, לפיה הוראות סעיף 80 (א) לחוק העונשין אינן מתקיימות במקרה דנן, וכך קבע בהחלטתו מתאריך 27.10.08: "מצאתי כי לא נפל כל פגם מהותי בהחלטת גורמי התביעה במקרה כאן, לחזור בהם מכתב האישום טרם ניהול פרשת התביעה, לא מקרה עקרוני כללי בפנינו, אלא מקרה של תקלה נקודתית אשר בגינה החליטה התביעה כפי שהחליטה".

טיעוני ב"כ המערער

12.       לטענת המערער התנהלות המשיבה והשיטתיות במעשיה מצדיקות חיוב המדינה בתשלום פיצויים, שכן, לדבריו, כתבי-אישום מוגשים באופן קבוע על בסיס תמונת הנהג בלבד מבלי להביא ראיה לתמרור הדרך במקום בו צולם. רק לאחר כפירתו - הוזמנו התעצ"ים, והתברר כי הם אינם בנמצא.