זוהייר נ' פל-אל בע''מ ואח'

פסק דין

1. תביעת נזקי גוף שהוסבו בתאונת עבודה. שאלת גובה הנזק, לרבות בירור האחריות הנזיקית של המעבידה ושאלת האשם התורם, הוקדמו לבירור שאלות אחרות: ההתיישנות מול המבטחת, ואחריות סוכן הביטוח במידה ויש אכן התישנות (ראה להלן).

סוכם כי ההכרעה בשלב הראשון תינתן על סמך החומר שבתיק, בלא חקירות. לאחר הגשת הסיכומים נחה דעתי כי דין התביעה לדחיה , מאחר ואין אחריות. ואף אם זו קיימת, ואף בשיעור מלא של המעבידה בלא כל אשם תורם, הרי שנבלעת התביעה באופן בולט בתגמולי המוסד לביטוח לאומי (ענף נפגעי עבודה). ממילא אין אפוא חשיבות בנתונים לשאלת ההתיישנות או אחריות הסוכן: אף בהנחה שלא התיישנה התביעה – דינה לדחיה.

2. התובע יליד 2.7.58 נפגע בתאונת עבודה מיום 27.2.00, במהלך ביצוע עבודות הרכבת חלונות אלומיניום בבית מגורים בבניה או שיפוץ. אותה עת היה התובע עובד של הנתבעת 1 (חברה בפירוק שההליך נגדה עוכב). בתצהירו צוין שהחל עבודתו שם ב 9.8.99. הנתבעת 2 היא מי שביטחה לעת התאונה את נתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים, ואילו הנתבע 3 הוא סוכן הביטוח. על מה ולמה נתבע הסוכן?: על שום שהנתבעת 2 טוענת להתיישנות. לפיכך נתבע הסוכן. הטענה נגדו היא שלא העביר במועד לב"כ התובע פרטים שהתבקשו ביחס לזהות המבטחת (נתבעת 2), ולפיכך צורפה המבטחת בשלב מאוחר בחלוף למעלה מ 7 שנים (תקופת ההתיישנות) מיום התאונה. יבואר: כתב התביעה הוגש בראשית ב 22.2.07 ובו נתבעו המעבידה (שכאמור ההליך נגדה עוכב מחמתו של פירוק), וסוכנות הביטוח לבדן. דחיתי בקשה לסילוק על הסף שהגישה הסוכנות, וכתב התביעה תוקן על דרך צירוף המבטחת לראשונה, ותביעת סוכני הביטוח באופן אישי. כתב התביעה המתוקן הוגש ב 26.7.07, כאמור למעלה משבע שנים לאחר מועד התאונה.

3. נסיבות התאונה פורטו בתצהיר התובע מיום 2.8.08. הוא מציין שהיה בין האחראים לביצוע עבודות ההרכבה מחוץ לבית העסק וביום התאונה פרקו הוא ועובדים נוספים בבית מגורים שבקרית טבעון, ופרקו חלונות ומוצרי אלומיניום המיועדים להרכבה. בסביבות שעה 10 – 11, תוך כדי ירידתו על משטח בטון המיועד בשלב מאוחר יותר להרכבת המדרגות, ומחבר בין המפלס העליון והתחתון שבאותו בית, החליק על אותו משטח בטון ונפל. כתב התביעה והתצהיר מפרטים את המעשים והמחדלים הרשלניים המיוחסים לנתבעת 1 כמעבידה: בין היתר נטען כי האחרונה לא דאגה להסדרת תנועה בטוחה לעובדים בין היתר בין המפלסים, לא דרשה התקנת לוחות עץ על משטח הבטון שימנעו החלקה של עובדים, לא דאגה להדרכות לרבות ביחס לביצוע העבודה בבית בו נפגע התובע, וככלל הנהיגה שיטת עבודה לקויה או לא בטוחה.

4. קביעות הנכות הרפואית וסקירת רקע של המצב הרפואי:

א. התובע צירף חוות דעת רפואית לכתב התביעה. המומחה מטעמו, ד"ר גורדון, קבע 10% לצמיתות. בחוות דעתו ציין עבר רפואי של כאבים והגבלה בעמוד שדרה גבי באיזור גב תחתון. הוא העריך שהמצב תואם 20 אחוז לפי פריט 37 (7) ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). אלא שמאחר ולא ניתן להפריד תרומת התאונה מהמצב הקודם( ראה להלן) ראה לנכון המומחה לחלק בחלקים שווים תרומת התאונה והמצב הרפואי הקודם בעמוד השדרה. כך שכתולדת התאונה קבע כאמור 10 אחוז נכות צמיתה.

ב. הקביעות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי (ענף נפגעי עבודה):

ועדה רפואית קבעה נכותו הצמיתה של התובע תולדת התאונה בשיעור 10 אחוז. ועדה מאוחרת יותר מתאריך 15.2.05 קבעה הנכות הצמיתה בשיעור 20 אחוז, כאשר התובע מדגיש שהקביעה היתה בהליכה החמרת מצב. כמו כן הפעיל המוסד לביטוח לאומי תקנה 15 במלואה כך שלתובע משולמת גמלת נכות לפי 30%.

ג. מטעם הנתבעת הוגשה חוו"ד של ד"ר יצחק וייס שקבע שהנכות הכוללת ממנה סובל התובע בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה המותני עומדת על 10 אחוז. אלא שרובה תולדת מצב רפואי שאינו קשור לתאונה (אף מומחה התובע כאמור הכיר בכך שראוי לחלק בין תרומת התאונה לבין תרומת המצב הקודם שאינו קשור לה והיה קיים אף בלעדיה, אלא שהעריך שיש לחלק תרומת התאונה ותרומת המצב שאינו קשור לה בחלקים שווים). ד"ר וייס קבע כי חלקה הארי של ההגבלה בתנועות עמוד השדרה אינה קשורה לתאונה. וציין שלאור סקירת המסמכים הרפואיים, תמוה שהתובע טוען שלא סבל מכל בעיה בגבו לפני התאונה.

מן התיק הרפואי עלה שהתובע סבל מכאבים בגב התחתון כבר בשנת 88 עם סכיאטיקה מימין וקיבל טיפול בזריקות. ב 15.5.88 צוין שהרים חלון כבד ו 4 ימים אח"כ אושפז בבית חולים רוטשילד עקב כאב רדיקולרי מימין כולל בדיקת S.L.R חיובית ב 40 מעלות. (המשמעות – הגבלת תנועה). בתאריך 15.4.96 צוין שתוך כדי הרמת תריסים חש בכאבי גב תחתון. ב 6.12.96 הרים ארגז כלים וסבל מכאבי גב. כך גם ב 4.5.97. ועדה רפואית בענף נכות כללית של המל"ל מתאריך 21.12.93 קבעה נכות צמיתה בת 20 אחוז עקב הגבלת בינונית בתנועת עמוד השדרה המותני (כבר 7 שנים לפני התאונה – הערה שלי י.פ.). ועדה נוספת בענף נכות כללית מתאריך 22.5.03 קבעה 10 אחוז נכות צמיתה עקב הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני.

ד. לאור הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים בשאלת הנכות הנובעת מן התאונה (10% לעומת 2.5%) מיניתי כמומחה מטעם ביהמ"ש את פרופ' וולפין. מינויו לא היה מוסכם שכן ב"כ הנתבעת 2 התנגד למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. אלא שהמשמעות אינה אלא שהצדדים (לטעמי כולם) יכולים להסתמך על חווה"ד מטעמם כראיה עצמאית. אין הדבר גורע ממשקל חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט. אקדים ואציין כי פרופ' וולפין (והוא לבדו) הועמד לחקירה על חוות דעתו. הכלל הוא שחוות דעת מומחה הינה ראיה בין כלל הראיות הנתונה לביקורת בית המשפט ככל ראיה. בית המשפט מוסמך כמובן לסטות מקביעות מומחה מטעמו; ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון הן בשאלת הנכות הרפואית והן בשאלת הנכות התפקודית. ואולם: אם מצא ביהמ"ש כי לא נפלו בחוות הדעת או בדרכי ההנמקה פרכות הגיוניות או שיש טעם טוב אחר לסטות ממסקנות המומחה (כגון הנחות עובדתיות רלבנטיות שהניח המומחה לצורך מסקנותיו והתבררו כשגויות, או אי התאמה בין המסקנות ודרכי הנמקתן בשים לב לנתונים, או התעלמות ממסמכים רפואיים בעלי משקל שעמדו בפניו, או קביעות לא הגיוניות לגופן או כאלה שהופרכו בעימות עם ספרות עדכנית), הרי שהנטיה תהא לקיים מסקנותיו של מומחה בית המשפט, בתורת ידו הארוכה של בית המשפט. עיין: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ פ"ד מז(5) 170; ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פ"ד נח(2) 583; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חב' לביטוח (מאגר נבו). כפי שאין לענות אמן אחר מסקנת מומחה מטעם ביהמ"ש, הרי שגם הסמכות לסטות ממנה, לא צריך שתופעל שרירותית, באין טעם טוב.

אקדים ואציין כי במקרה זה, ולאחר שנחקר המומחה, לא מצאתי שיש אכן טעם טוב לקבוע ששגה. טעם טוב לעניין זה אינו יכול להיות פער כשלעצמו בין מסקנות המומחה ומסקנות ועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי או חוסר שביעות רצון של בעל דין מעוניין מן המסקנות.

המומחה שחרר חוות דעתו ביום 12.4.09, בדיקתו של התובע התקיימה ביום 1.4.09. המומחה רשם גרסת התובע ביחס לתאונה, וסקר בפירוט המצב הרפואי הן לפני והן אחרי התאונה. אין חולק כי מן התיעוד עולה בבירור שהתובע סובל מדיסקופטיה של עמוד שדרה מותני כבר לפני התאונה.

עבר לאירועים של כאבי גב שכבר צויינו, הרי שבדיקות ההדמיה המחישו כבר לפני התאונה היצרות של תעלת השדרה עם פריצת דיסק אחורית ימנית ושינויים ניווניים בגובה 3-4L הגורמים לחץ בינוני על שק דורלי (לחץ עצבי), ובלט דיסק אחורי מרכזי עם שינויים ניווניים בגובה 4-5L. עוד מן הראוי לציין כי טיפול בזריקות לכאב מלמד הגיונית על התקף גב משמעותי (הערה שלי – י.פ.). המומחה מצא שקיימת הגבלה אוביקטיבית קלה בהגבלת תנועות הכיפוף בעמוד שדרה מותני תוך ציון תווכי התנועה שנמצאו בבדיקה הקלינית. בוצעו הן מבחן הרמת רגל ישרה (SLR) והן בדיקת כיפוף. נרשמו תלונות התובע ונבדקו היקפי הרגליים שנמצאו שווים בשני הצדדים. בשכיבה על הבטן נמצאה עקומה מותנית שמורה היטב ללא קשיון שרירי הגב. לא נמצאו גרעון נוירולוגי או דלדול שרירים. בבדיקת סי.טי מותנית מ 15.4.00 הודגמה פריצת דיסק בגובה 1,2L עם לחץ על השורש מימין ובלטי דיסק שטוח הגורמים לחץ קל על שק תקלי גובה 3-4L,

4-5L. בתאריך 31.5.00 נותח התובע בבית חולים אלישע ובוצעה כריתת דיסק חלקית ובוצעו למינקטומיה חלקית 2-3L וכריתת דיסקים 1-2L 2-3L. התובע היה בחופשת מחלה לאחר הניתוח עד 28.8.00 וטופל בפיזיותרפיה לגב. צילומי רנטגן וסי.טי מ 2009 ו 2007 בהתאמה, חשפו עקמת סטרוקטורלית מותנית קלה עם בלט של זיזים ניווניים עדינים מאיזור קדמי של 1L וחשד למחלת ספונדילוליזיס מצד ימין, ומצב לאחר למינקטומיה באיזור 2-3L עם היצרות תעלת השדרה באיזור 3-4L, בלטי דיסק דיפוזי 2-3L 3-4L, יישור קל של העקומה המותנית, ובקע דיסק אמצעי ימני בין 4-5L. בעקבות התאונה והמצב שלאחר הניתוח מתלונן התובע על כאבי גב מותני הקורנים לרגליים.

בשים לב למכלול הנתונים דלעיל, גרס גם פרופ' וולפין, כמו המומחה מטעם התובע, שגם בשים לב למצב הרפואי בע.ש. מותני שעובר לתאונה, לא ניתן לשלול שהתאונה החמירה המצב; ומן ההגינות יהא לזקוף מחצית מן המצב הכולל על חשבון התאונה. אלא שמבחינה קלינית, אמד פרופ' וולפין את דרגת המגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני כהגבלה קלה כאמור. הגבלה כזו מזכה ב 10% נכות לפי פריט 37 (א) (א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). לפיכך תרומת התאונה הינה בשיעור 5%. זה אכן שיעור שנקבע על ידי מומחה ביהמ"ש בתורת הנכות הצמיתה הנובעת מן התאונה.

ה. נשלחו למומחה שאלות הבהרה, עליהן השיב. תמונת המצב לא השתנתה. ב"כ התובע ביקש כאמור לחקור את המומחה. חלק מן החקירה התייחס לפער שבין קביעות הועדות הרפואיות לבין קביעותיו של המומחה. אלא שכאן מן הראוי להדגיש כי ראשית ובשונה משיטת המל"ל, אף המומחה מטעם התובע ראה לנכון לנכות מחצית על חשבון מצב קודם; ולאור המצב הרפואי שנסקר, הן בפן הקליני והן זה שנחשף בצילומי ההדמיה, תמוה היה אם לא היה נעשה כן. שנית, גם הועדות הרפואיות מצאו בזמנים שונים כי המצב הקליני בעמוד השדרה המותני מזכה ב 10% ולא ב 20%, היינו תואם הגבלת תנועה קלה כפי שקבע מומחה ביהמ"ש.

להבדיל מן השאלה איזה חלק מאותו מצב קליני יש לייחס לתאונה. כך נעשה בועדה הרפואית (נפגעי עבודה) מיום 1.8.02, וכך גם בועדה הרפואית בנכות כללית מ 22.5.03. אכן נקבעה לבסוף נכות בשיעור 20% ואולם הועדה הרפואית שקבעה כך לא ניכתה משום מה דבר על חשבון מצב קודם (למרות שועדה רפואית בנכות כללית קבעה כבר ב 21.12.93 היינו עובר לתאונה, 20% לצמיתות, בגין הגבלת התנועה בעמוד השדה המותני). שלישית, למותר לציין כי המומחים לרבות מומחה ביהמ"ש אינם כבולים לממצאי הועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי, אם כי ניתן להציג להם את ממצאי הבדיקות בועדות במועדים שונים, בתורת נתוני רקע נוספים שניתן להתחשב בהם. אך קביעות ועדות רפואיות במל"ל אינן כשרות כידוע להוכיח נכות, ואין להן בדין הכללי מעמד ראייתי "עודף" על פני חומר רפואי אחר, (משעה שאין עסקינן בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וקביעה הנתפסת ברשתו של סע' 6ב לחוק הנ"ל). המומחה התייחס לדרגת המגבלה הקלינית אותה מצא בבדיקתו העצמאית (תוך הצלבתה עם נתוניו הרפואיים של התובע ובדיקות ההדמיה במועדים שונים). כך אף היה עליו לעשות. רביעית, המומחה ציין בחקירתו כי חלק ממנותחי הגב משתפר מצבם באופן הדרגתי לאחר ניתוח, כך שאפשר שגם שמצבו של התובע הלך והשתפר לאחר הניתוח ממאי 2000. לכן, גם אם נניח שבעבר תאמו מגבלותיו האובייקטיביות בתנועת עמוד השדרה נכות בשעור 20% (בכפוף כאמור לכך שיתכן גם פער לגיטימי בהערכה בין מומחה ביהמ"ש לבין הערכת הועדה הרפואית) הרי בחלוף מספר שנים, ובמועד הבדיקה באפריל 2009, עמדה כבר הנכות על 10%.

קביעותיו של המומחה עומדות במבחן הביקורת כהגיוניות לגופן, ולא מצאתי סיבה לסטות מהן.