זהר נ' פאר

פסק דין חלקי והחלטה

1.התובעת והנתבע, גבר נשוי, ניהלו מערכת יחסים רומנטית. לטענת התובעת, במסגרת מערכת היחסים הבטיח הנתבע לחתום על חוזה לחיים משותפים בפני עורך דין וכן נטל מהתובעת הלוואה שאותה לא החזיר.

2.על-פי כתבי הטענות, אין מחלוקת כי ביום 25.1.2008 התובעת הלוותה לנתבע הלוואה על סך 16,000 ₪. אמנם הנתבע נקב בכתב ההגנה במונח "מתנה" בקשר לסכום זה, אך ברור מהקשר דבריו שהוא מודה שמדובר בהלוואה ולא במתנה: לטענתו היתה זו "מתנה עד לסידור הלוואה מהבנק" (פס' 15 לכתב ההגנה). הנתבע טען כי החזיר 10,000 ₪ לתובעת. לגבי היתרה טען כי היא מחזיקה במספר חפצים שלו וכי "עם השבת הפריטים שלי יוחזר לה הפרש ההלוואה ע"ס 6,000 ₪" (פס' 16 לכתב ההגנה; ההדגשות הוספו).

3.הגעתי למסקנה כי הנתבע לא החזיר לתובעת את ההלוואה. כאמור, הנתבע טען שהחזיר לתובעת 10,000 ₪. הנתבע צירף לכתב ההגנה העתק טופס בנק לפיו משך מחשבונו סך של 10,000 ₪ במזומן, אך הוא אישר בעדותו כי אין ברשותו מסמך התומך בטענה שהוא העביר כסף זה לידי התובעת. מצאתי את עדות התובעת בשאלת החזרת סכום זה מהימנה יותר מזו של הנתבע. זאת, בין היתר לאור ניסיון הנתבע, בעדותו, לסגת מעמדתו לפיה מדובר בהלוואה. למרות הדברים הברורים שטען בכתב ההגנה לפיהם ה"מתנה" ניתנה רק עד שתוסדר הלוואה מן הבנק ובענין החזרת יתרת "ההלוואה" לתובעת אם יושבו חפציו, בדיון שינה הנתבע את עמדתו וטען כי לא היה מחויב להחזיר לתובעת את הכסף ("כנראה שזה מה שכתבתי אך זה לא היה ככה" (ע' 1 ש' 25-28 לפרוטוקול מיום 25.12.2013)).

בענין יתרת ההלוואה על סך 6,000 ₪, אין מחלוקת שהיא לא הוחזרה לתובעת. כפי שנזכר לעיל הנתבע טען כי חפצים שלו נמצאים ברשות התובעת, לרבות 4 מכשירי טלפון ומחשב נייד. בדיון שהתקיים בפני החזירה התובעת באולם הדיונים מספר חפצים של הנתבע, לרבות מכשיר טלפון נייד אחד, והצהירה כי היא תחזיר לנתבע את כל יתר החפצים שלו הנמצאים ברשותה עוד ביום הדיון. כן הצהירה התובעת כי היא מסכימה שהנתבע ייכנס לביתה על מנת לבדוק אם היא מחזיקה חפצים נוספים שלו. הנתבע הביע נכונות בכתב ההגנה להפקיד את הסך של 6,000 ₪ בקופת בית המשפט וביקש להורות לתובעת בצו להשיב לו את חפציו הנטענים, אך אין מקום להיעתר במסגרת הליך זה לסעד כזה. בפני התביעה הכספית המוצדקת של התובעת בעניין הלוואה שלא הוחזרה, וגם אם אניח לצורך הדיון בלבד כי הנתבע ביסס את טענותיו בעניין הימצאות חפציו אצל התובעת, אין מקום בנסיבות הענין להתנות את החזר ההלוואה בהחזרת החפצים. הנתבע לא טען טענת קיזוז – הוא לא טען כי יש להפחית מחובו את שווי החפצים (אלא הוא ביקש להתנות את החזר ההלוואה בהחזרת החפצים). גם אין מקום למתן צו המורה לתובעת להחזיר חפצים. גם בהנחה הנזכרת שהתובעת מחזיקה בחפצים של הנתבע, הנתבע לא הגיש כל תביעה לציווי כזה, ואף אם היה עושה כן, הרי למעט צו להחלפת מוצר, לתיקונו או לביטול עסקה, בית המשפט לתביעות קטנות ממילא אינו מוסמך ליתן ציווי (ראו סעיף 60(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ודוק, הנתבע לא טען כי העביר את החפצים לידי התובעת במסגרת עסקת ההלוואה).

4.הדיון ביום 25.12.2013 מוּקד מתחילתו בנושא ההלוואה בלבד, והתובעת הוכיחה כי ההלוואה לא הוחזרה. לאור האמור, ניתן בזה פסק דין חלקי בעניין ההלוואה בלבד (ראו תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התש"ד-1984), לפיו על הנתבע לשלם לתובעת סך של 16,000 ₪. לסכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 2.9.2012 (מועד הגשת תביעה זו, שכן נסיבות העניין לא מצביעות על כך שההלוואה ניתנה בתנאים של הצמדה וריבית) ועד לתשלום בפועל. כן יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך של 750 ₪.

5.אשר לחלק השני של התביעה, בקשר להבטחה הנטענת לחתום על הסכם בדבר חיים משותפים והפיצוי הנתבע בגין הפרתה הנטענת, נקבעת בזאת ישיבה נוספת ביום 22.10.2014 בשעה 8:00. הצדדים ידאגו להביא את עדיהם וראיותיהם.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ד, 06 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.

דניאל קֵירֹס, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: