זהבי ואח' נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על פסק דין בית משפט קמא (הכרעת דין וגזר דין) שניתן ע"י כב' השופטת טלמור ביום 2/7/2012 בתיק עמ"ק 10436-04.

הערעור בתיק זה הוגש ביום 11/9/2012. במקרה זה היה על המערערים להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור קודם להגשתו בפועל, וזאת, לא עשו המערערים.

ביום 27/12/2012 הוגשה בקשה להארכת מועד בדיעבד. במסגרת בקשה זו ציין המערער 1 כי מאחר והמועד להגשת ערעור נפל על פגרת בתי המשפט, אזי המועד להגשת הערעור הוא יום העבודה הראשון לאחר תום הפגרה ועל כן פנה לבית משפט שלום בנתניה להארכת מועד להגשת ערעור.

לעניין זה, בקשה לבית משפט שאינו מוסמך לדון בה, דינה כבקשה שלא הוגשה כלל.

מכאן, לפני בקשה להארכת מועד שהוגשה ביום 27/12/2012.

ביום הדיון בערעור, קרי 31/12/2012 לא הועלתה כל טענה לעניין הארכת המועד, לא ניתנה החלטה המאשרת הארכת מועד בפועל, ומכאן שמחוייב בית המשפט להדרש למועד הגשת הערעור, ולבקשה להארכת המועד בדיעבד שהוגשה כאמור ביום 27/12/12.

במסגרת בקשתו להארכת מועד, מציין המערער כי למעשה מדובר באיחור של 26 יום.

הסעיף הרלבנטי לעניין תיק זה הינו סעיף 197 לחוק הסדר הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") הקובע בזו הלשון:

"התקופה להגשת הערעור היא 45 ימים מיום מתן פסק הדין, ואם ניתנה הכרעת דין ללא נימוקים – מיום מתן הנימוקים; הייתה דרושה רשות לערער, תוגש בקשת הרשות תוך אותה תקופה, והודעת הערעור תוגש תוך 30 ימים מיום מתן הרשות".

בענייננו, פסק דינו של בית משפט קמא, נשוא הערעור, ניתן ביום 2/7/2012 במעמד הצדדים, מכאן שהיה על המערער להגיש הודעת הערעור לא יאוחר מיום 16/8/2012. הערעור הוגש לבית המשפט ביום 11/9/2012. הערעור הוגש למשיבה ביום 27/9/2012.

הנימוק בבקשה להארכת מועד שציינו המערערים הינם טעות בחישוב ימי הפגרה. נימוק זה אין בידו כדי לסייע למערערים. רק במקרים מיוחדים ונדירים של עיוות דין אליהם נקלע הנאשם, יאפשר הארכת מועד בהליך פלילי ורק אם הסיבה לאיחור מוצדקת, יאריך בית המשפט המועד להגשתו.

לא היה מקום לפנות לבית משפט קמא להארכת המועד להגשת הערעור. הטעות בחישוב ימי הגשת הערעור וחוסר ההבחנה בין הליך אזרחי להליך פלילי כאשר המועד נופל בתקופת הפגרה בבית המשפט, אין בו כדי לסייע למערער.

הנימוקים שצויינו על ידי המערער בדבר קשיים כלכליים הכרוכים בהוצאות משפטיות בשל הקנס שהושת על המערער אין בהם כדי להצדיק הגשת ערעור באיחור.

מטעמים אלה אני קובעת כי הערעור שהוגש, הוגש באיחור ניכר ואינני מתירה הגשתו.

מטעם זה הערעור נידחה.

למעלה מן הצורך אתייחס לטענות המערער לגופן כפי שנטענו בערעור גופו.

במסגרת הערעור טען המערער כי בית משפט קמא טעה כשהסכים לדון בבקשה לפי סעיף 212 יחד עם התיק הפלילי, שכן במקרה של בקשה לפי סעיף 212 על המשיבה להוכיח קיומם של תנאים בלעדיהם לא יורה בית המשפט על צו הריסה, וכן קיומה של הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של עניין ציבורי חשוב, כאשר העניין הציבורי גובר על כל שיקול אחר.

ובענייננו, לטענת המערערים לא הוכחה תקלה ציבורית חמורה, ובית המשפט כלל לא שקל שיקול זה.

המערערים טוענים לסיכון כפול, שכן המערער זוכה מכתב אישום לעניין עבירת הביצוע להבדיל מעבירת השימוש.