זגל נ' מדינת ישראל

החלטה

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת אנה שניידר), לפיה נדחתה בקשתו של העורר להשבת תפוס, שהוא רכב, תוך חיובו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ (תיק מ"ת 30939-09-11 מיום 21.9.11).

2.כעולה מן ההחלטות הקודמות בבית משפט קמא, ובהן ההחלטה המפורטת בתיק ה"ת 7095-10-10 מיום כח כסלו תשע"א (5.12.10), דהיינו: לפני שנה בדיוק, רכב מסוג פורד טרנזיט, מספר רישוי 44-963-53 (להלן-"הרכב") נתפס בחודש ספטמבר 2010, כאשר הוא נהוג על ידי ג'יהאד זגל (בן דודו של העורר) מסיע 14 שב"חים בכביש מס' 1.

3.בהחלטה הנ"ל, הסביר בית משפט קמא, כי המבקש דשם (העורר שלפנינו) הוא פסול נהיגה עקב הרשעתו בעבירות שב"ח וכי טרם חלפו 180 יום מיום ביצוע העבירה, ועל כן, יש טעם בטענת המדינה לפיה אין להורות על החזרת הרכב, כאשר "מדובר ברכב שבוצעה בו, זו הפעם השנייה, הסעה אסורה של שוהים בלתי חוקיים, וכן בבעל רכב שהורשע פעמיים באותה העבירה" (פיסקה 9 רישא להחלטה הנ"ל מיום 5.12.10).

4.בית משפט השלום הוסיף ואמר: "מכאן, כי בשל אופייה של העבירה, ושל הישנותה ברכבו של המבקש מספר פעמים, קיימת סבירות גבוהה כי ברכב זו תתבצע שוב הסעה אסורה של שוהים בלתי חוקיים, ומטעם זה אין להיעתר לבקשה" (פיסקה 9 סיפא להחלטה הנ"ל).

10.בית המשפט התייחס גם לנסיבות האישיות של המבקש (העורר בפניי) וציין, כי מאחר והוא לא הכחיש את טענות המדינה שיש בבעלותו שני רכבים נוספים, "מכאן, שגם לפי איזון הפגיעה במבקש, בהסעת ילדיו למסגרות החינוך, כפי שטען בדיון, אין כדי להטות את הכף לטובתו" (פיסקה 11 להחלטה הנ"ל).

11.החלטה זו מיום 5.12.10, ניתנה כאשר העורר היה מיוצג על ידי עו"ד חיים הדיה.

12.לאחר שהעורר החליף עורך דין, הגיש עו"ד ויסאם לידאווי, בשמו, בקשה להחזרת תפוס ביום 13.9.11, מבלי להזכיר את ההחלטה הקודמת מיום 5.12.10, ומבלי שהבקשה החדשה סווגה כבקשה לעיון חוזר.

13.לאחר שקיבל את תגובת המדינה, מיום 21.9.11, המיוצגת על ידי עו"ד יאיר קורן, מענף תביעות, מחוז ירושלים, משטרת ישראל, שקבל על כך שהעורר מגיש בקשות חוזרות ונשנות מבלי להזכיר החלטות קודמות, תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה ובנסיבות העניין הורה על תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, כאמור בפתיחת החלטה זו.

14.בערר בכתב, שהוגש ביום 26.10.11, טען עו"ד לידאווי, כי בית משפט קמא לא נימק את החלטתו, לא קיים דיון בבקשה, ולמעשה, התבסס על החלטה קודמת; בעוד, שלשיטת העורר, "מאז המצב המשפטי השתנה ובזיקה לפסיקה מצווה הוא לכל הפחות לשקול חלופת תפיסה שהפגיעה בקניינו של העורר נהייתה בלתי מידתית ובניגוד לחוקי היסוד" (סעיף 4 להודעת הערר בכתב).

15.תחילה, נקבע התיק לדיון ליום 10.11.11, והעורר לא התייצב, והערר נמחק עקב אי התייצבותו (החלטה מיום י"ג חשון תשע"ב (10.11.11)).

16.ב"כ העורר ביקש לחדש את הדיון ולבטל את החלטת המחיקה ונימק זאת בכך שפנה למדינה בבקשה לדחיית הדיון, אך לא נענה על ידה, ולכן לא הוגשה בקשה לבית המשפט.

17.החלטתי לקיים דיון מחודש ולבטל את החלטת המחיקה (החלטה מיום כ"ז חשון תשע"ב (24.11.11)).

18.בדיון היום איחר ב"כ העורר, והתחלתי להכתיב החלטת מחיקה נוספת.

אך, ב"כ העורר, עו"ד לידאווי, התייצב בבית המשפט, כרבע שעה לאחר המועד, והסביר כי היו קשיים בחנייה.

לאחר התנצלותו, שמעתי את הערר לגופו.

19.ב"כ העורר, עו"ד לידאווי, טוען כנגד התקופה הארוכה שבה נמצא הרכב תפוס (15 חודש). לדבריו, הרכב מוחזק בתחנת משטרה וערכו יורד. הוא הציע חלופות, ובהן החזרת התיק לבית המשפט קמא כדי לשמוע את הצדדים או עריכת ביטוח מקיף לרכב ושעבוד הפוליסה לזכות המדינה.

20.כנגדו, טוען עו"ד קורן, ב"כ המדינה, כי מדובר בעורר שיש לו עבר פלילי בתחום הסעת השב"ח, והרכב הספציפי היה מעורב פעמיים בעבירות הסעות שב"ח. בכל מקרה, גם מבחינה דיונית, לא היה מקום לדון בבקשה בבית משפט השלום וגם לא בערעור בבית משפט זה, כל עוד לא הוגשה בקשה לעיון מחדש, ובה יש לפרט את הנימוקים המצדיקים הגשת בקשה לעיון מחדש.

21.מבחינה משפטית, סמכות התפיסה של הרכב מעוגנת בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן – "הפקודה") וכן בסעיף 12א1(א)(2)(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – "חוק הכניסה").

22.ככל שמדובר בסמכות התפיסה על פי הפקודה, נקבע בפסיקה כי כאשר נתפס כלי תעבורה שנעשתה בו עבירה (בפסק הדין המפורסם שיפורט להלן, מדובר ב"שופל" שביצע עבירות של כריית חול בלתי חוקית וגניבת חול), ניתן לתפוס את החפץ ולהחיל עליו, בדרך אנלוגיה, את כללי המעצר וחלופת המעצר, כאשר החלופה היא בדרך של ביטחונות, ותלויה במשך הזמן שבו הרכב נמצא בידי המשטרה, כפועל יוצא מניהול משפט; ככל שהתקופה תהיה ארוכה יותר, כך ניתן יהיה לפנות לבית משפט בבקשה להחזרת החפץ לבעליו, עם הצעת בטוחות מתאימות (ראה: פסק דינו של השופט – כתוארו אז – ד"ר מישאל חשין, שלדבריו הסכימו השופטת טובה שטרסברג-כהן והשופטת - כתוארה אז – דורית ביניש, ברע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל פ"ד נג(3) 312 (1999); להלן – "פרשת גאלי". וכן ראה את החלטתה של השופטת איילה פרוקצ'יה, בבש"פ 342/06 חברת לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (2006); להלן – "פרשת לרגו)).