זגיר נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 10.7.13 (להלן – הוועדה).

2.א.הוועדה התכנסה כדי לקבוע את נכותו של המערער בעקבות פגיעה בעבודה מיום 29.2.12, במהלכה נגרם למערער שבר בשורש כף יד ימין.

ב.ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה בהחלטתה מיום 28.4.13, כי בעקבות הפגיעה נותרו למערער 20% לפי פריט ליקוי 41(10)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – תקנות נכות מעבודה) שעניינו קישיון נוח של שורש כף היד, וכן קבעה כי יש להפעיל בעניינו את הוראות תקנה 15 לתקנות הנכות מעבודה ובמחצית. מכאן שבדרג ראשון נקבעו למערער 30% נכות.

ג.על החלטה זו הגיש המשיב ערר ביום 16.5.13, בנימוק כי אין התאמה בין הממצאים שפורטו על-ידי הוועדה הרפואית לבין הסעיף לפיו נקבעה הנכות.

ד.הוועדה התכנסה בהתאם לערר ביום 10.7.13 וקבעה כי בעקבות הפגיעה יש לקבוע נכות בשיעור 10% לפי פריט ליקוי 41(10) ה' לתוספת לתקנות נכות מעבודה, שעניינו הגבלה בתנועות פרק שורש כף היד עם אפשרות כיפוף גבי של °15. בנוסף קבעה הוועדה כי יש להפעיל תקנה 15 בשליש. שיעור הנכות הכולל בהתאם להחלטת הוועדה נשוא הערעור הוא 13.33%.

3.טענות המערער:

א.הוועדה חרגה מסמכותה כשהתכנסה על מנת לדון בערר שהוגש באיחור בהתייחס למועדים הקבועים בדין. לצורך חישוב המועדים יש להתייחס למועד בו נקבעה הנכות על-ידי הועדה הרפואית מדרג ראשון (בישיבה מיום 24.12.12) ולא למועד בו ניתנה החלטה סופית שעניינה תקנה 15 בלבד.

ב.בהתייחס למועד הגשת הערר, סבר המערער כי הוא מופנה אך ורק בשאלת הפעלת תקנה 15. בנסיבות אלה, היה על הוועדה להזהיר את המערער כי היא עומדת להפחית משיעור הנכות שנקבע על-ידי הוועדה הרפואית, והיא לא עשתה כן.

ג.אין בסיס לקביעתה של הוועדה, שכן ממצאיה הרפואיים היו זהים לאלה של הוועדה מדרג ראשון, ולא ניתן נימוק מדוע על יסוד אותם הממצאים נקבעה נכות בשיעור שונה ובהתאם לפריט ליקוי שונה.

ד.בשאלת הפעלת תקנה 15 – הוועדה התעלמה מהמלצות ועדת הרשות כפי שניתנו לוועדה מדרג ראשון, וכן לא נימקה באופן סביר את החלטתה בדבר הפחתת הפעלת התקנה ממחצית לשליש בלבד.

4.טענות המשיב:

א.הערר הוגש במועד, שכן יש למנות את המועדים הקבועים בדין בהתייחס למועד מתן החלטתה הסופית של הוועדה הרפואית.

ב.מסקנת הוועדה באשר לשיעור הנכון מבוססת על הממצאים שבפניה, שבדומה לממצאי הועדה מדרג ראשון מצביעים על כך כי מצבו של המערער מתאים לפריט הליקוי שיישמה הוועדה לעררים.

ג.המלצת ועדת הרשות לעניין תקנה 15 ניתנה לוועדה מדרג ראשון. בהתחשב בשיעור הנכות שנקבעה על-ידי הוועדה לעררים – אין חובה להתייעץ עם ועדת הרשות או להתחשב בהמלצות שניתנו לדרג הראשון.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את הערעור בחלקו, וזאת מהנימוקים שיפורט להלן.

6.טענות המערער בעניין מועד הגשת הערר וסמכותה שלה וועדה לדון בו – דינן להידחות.

א.המועד להגשת ערר על החלטת הועדה הרפואית בדבר דרגת הנכות נקבע בתקנה 27 לתקנות הנכות. בהתאם לאמור בתקנה הנ"ל המועד להגשת ערר מצד המוסד הוא תוך שלושים יום מהתאריך בו נמסרה ההחלטה למזכיר.

ב.יש למנות את המועדים להגשת הערר, בדומה למועדים להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בפני בית הדין, ממועד מתן החלטתה הסופית של הוועדה, ולא ממועד מתן החלטות ביניים (וראה: דב"ע לד/0-158 שולמית שרבני נ' המל"ל, פד"ע ו, 81, וכן דב"ע נא/23-01 אדם כשדי נ' המל"ל, פד"ע כג 381, וכן בר"ע 194/06 יונה פלג נ' המל"ל).