זגייר ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק דין

העותר נולד בשנת 1980 במזרח ירושלים והיה בעל רישיון ישיבת קבע בישראל. בשנת 1998 עזב את ישראל. ככל הנראה תחילה יצא למטרות טיול ועבודה בארה"ב אצל דודו ולאחר מכן החל בלימודים שם. במהלך השנים בין 1998 לבין 2007 ביקר העותר בישראל כמעט מדי שנה. תקופות שהייתו בארץ היו משמעותיות. באחת הפעמים שהה 6 חודשים ברציפות, פעמים אחרות שהה תקופות שבין חודש למספר חודשים. ב-23.4.07 קיבל העותר דרכון אמריקאי מכוח נישואיו לאזרחית אמריקאית. העותר שוהה בישראל החל מאוקטובר 2007 ולא יצא ממנה מאז. נישואיו הראשונים הסתיימו בגירושין והוא נישא לתושבת קבע של ישראל. בינתיים גם נולדה לו בת. העותר רכש כאן בית והוא מתגורר בו ביחד עם בני משפחתו.

ביום 29.10.07, בהיותו במעבר גשר אלנבי נמסרה לעותר הודעה בדבר פקיעת תושבותו לנוכח העובדה שרכש אזרחות של ארה"ב. העותר פנה בפברואר 2008 וביקש כי תונפק לו אשרת חוזר. בפנייתו טען כי יצא את הארץ למטרות לימודים. המשיבים דחו את הבקשה מן הטעם שרישיון ישיבת הקבע שלו פקע. במהלך שנת 2009 פנה העותר וביקש כי יינתן לו רישיון לישיבת קבע בישראל. בפנייה נוספת טען כנגד פקיעת תושבותו. העותר זומן לשימוע במרץ 2010 (פרוטוקול השימוע מש/15). גם לאחר השימוע נותר המשיב בעמדתו לפיה רישיונו של העותר לישיבת קבע פקע. המשיב הודיע כי מסקנתו היא שלא כל תקופת השהייה בחו"ל היתה לצרכי לימודים וכי התאזרחותו בארה"ב לא היתה נחוצה למטרות לימודים. לפיכך נדרש העותר לעזוב את הארץ. מכאן העתירה.

תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 קובעות כי תוקפו של רישיון לישיבת קבע יפקע אם בעל הרישיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל (תקנה 11(ג)). ועוד קובעות הן כי יראו אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות (תקנה 11א(3)). מכאן שרישיונו של העותר לישיבת קבע פקע מכוח הדין (בג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פד"י מ"ב (2) 424).

אלא ששר הפנים מוסמך להשיב רישיון לישיבת קבע שפקע מכוחה של הוראת סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל. זו בקשתו החילופית של העותר. במענה לבקשה זו טענה ב"כ המשיבים כי הנטל על העותר להראות טעם מיוחד וכי טעם כזה לא הוצג על ידי העותר.

אכן, שיקול דעתו של שר הפנים בעניינים כגון דא הינו רחב ביותר. עם זאת עליו לשקול את מכלול הנסיבות המובאות בפניו ולא מצאתי כי נסיבות העניין הנדון נשקלו כמכלול. כפי שפרטתי בפתח הדברים, העותר מעולם לא ניתק את קשריו עם ישראל וביקר בה במהלך תקופת שהייתו בארה"ב (כ-9 שנים) מספר ביקורים ממושכים. ביקורים אלה מעידים על כך שהעותר שמר על זיקה של ממש למקום הולדתו. כמו כן, גם אם שהייתו של העותר בארה"ב כללה תקופות של עבודה, הרי שאחת מתכליותיה העיקריות היתה לימודים, כפי שהוכח מן התעודות שצורפו לעתירה. אכן העותר התאזרח, תוך שהוא מנצל את עובדת נישואיו לאזרחית אמריקאית, אולם זמן קצר מאוד לאחר הליך ההתאזרחות חזר לישראל, נישא לתושבת קבע בישראל והוליד את בתו. מאז שוהה הוא שהות רצופה בישראל. לכך יש להוסיף כי העותר היה בעל רישיון לישיבת קבע בהיותו תושב מזרח ירושלים שנולד בישראל (או בשטח שהפך להיות חלק מישראל). לעובדה זו כשלעצמה יש משמעות וכפי שכבר הערתי בפסק דין אחר, נראה כי אמת המידה ביחס לעותר כזה צריכה להיות מקלה יותר במובן זה שיינתן לה משקל מיוחד והנטל שיוטל על המבקש, הגם שהינו נטל משמעותי ישקף "את המורכבות המשפטית ומציאות החיים הייחודית של תושבים אלה" (כב' השופט ד"ר י' מרזל בעת"מ (י-ם) 1630/09 חוסייני נ' שר הפנים; עת"מ 20173-05-10 עבד עאתי נ' משרד הפנים).

במאמר מוסגר אעיר כי אין בידי לקבל את טענת השיהוי שטענה ב"כ המשיבים, וודאי לא ככל שהיא נוגעת לבקשה להחזרת רישיון הישיבה בישראל. שיהוי בן כ-6 חודשים אינו שיהוי שיש בו להכשיל עתירה מן הסוג הנדון. לא למותר להוסיף כי אין המשיבים נוהגים בדרך כלל להזדרז ולהשיב על הפניות אליהם ומשכך וודאי שאין יכולים הם להישמע בטענה של שיהוי, שלא היה בו כדי להקשות על מתן תשובה עניינית לעתירה.

משהגעתי לידי המסקנה האמורה, אני מורה על קבלת העתירה באופן חלקי במובן זה שעל המשיבים לאפשר לעותר להמשיך ולשהות בישראל במשך שנתיים מהיום, במעמד זמני, שסיווגו ייקבע על ידי הגורם המוסמך. במהלך פרק זמן זה תיבחן זיקתו של העותר לישראל על מכלול הנסיבות שפורטו לעיל. בתום תקופה זו יחליט משיב 1 אם לחדש לעותר את רישיונו לישיבת קבע.

המשיבים ישלמו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ צדדים באמצעות הדואר.

ניתן היום, כ' אדר א תשע"א, 24 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: