זגורי נ' יוגה ואח'

פסק דין

1.אין עוררין כי ביום 28.8.02 ארעה לתובע תאונה בה נגרמו לו נזקי גוף. ואולם היו עוררין האם תאונה זו מסווגת כ"תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – "חוק הפלת"ד"), כעמדת הנתבעות 3 ו- 4 (להלן, גם "גרנד" ו"כלל"), או שמא אינה כזו, כעמדת הנתבעת 2 (להלן, גם "הפניקס"). ב"כ הצדדים הסכימו כי שאלה זו תוכרע, תחילה, על יסוד חומר שהונח בפניי והגשת סיכומי טענות שהוגשו בשני מחזורים.

2.עניין זה הוכרע על ידי בפסק דיני החלקי מיום 4.8.09 כפי שאושר בהמשך בהחלטתה מיום 22.2.10 של כב' השופטת בר-זיו בעקבות בקשת רשות ערעור שהוגשה עליו (רע"א 24833-09-09).

לצורך הכרעה זו נדרשתי בפסק דיני החלקי להציג את התשתית העובדתית. לעניינה התובע מסר תצהיר, וכן תצהיר תשובות לשאלון. מתצהירו עולה כי ביום התאונה הגיעה משאית לחצר גרנד, היא מעבידתו, לשם העמסת רהיטים. בזמן העמסת הרהיטים על המשאית הוא נכח במקום לצורכי פיקוח. "לאחר העמסת הסחורה, אחד המובילים קרא לי וביקש ממני לעלות למשאית, משום שלדבריו הוא ראה פגם באחד המוצרים" (סעיף 5). "עליתי למשאית וראיתי את הפגם ברהיט" (סעיף 6). "כאשר ירדתי מן המשאית, מעדתי, נפלתי לארץ ונחבלתי".

3.לכאורה, גרסה זו יכול שאינה מתיישבת עם תצהיר תשובות לשאלון שנשלח לתובע על ידי הפניקס. בגדר שאלון זה נשאל התובע "האם נכון הוא כי התאונה ארעה בעת שהלכת לאחור על ארגז המשאית וכאשר הסתובבת, מצאת את עצמך בסוף הארגז, ואז מעדת ונפלת ארצה מארגז המשאית". על שאלה זו השיב התובע בחיוב ("כן"). ככל שקיימת סתירה בין הגרסאות האמורות, נהיר לי שבדעתי לאמץ את הגרסה הנלמדת מן התשובה לשאלה האמורה. שהרי היא מובהקת ומפורטת. עולה הימנה כי נפילתו של התובע לא הייתה רצונית. שהרי הוא הלך לאחור על ארגז המשאית כאשר פניו היו לחזית המשאית, ולא לאחוריה, כדרכו של אדם המבקש לרדת מן המשאית. ומשום כך הוא מאשר כי הוא "מצא את עצמו בסוף הארגז", ואז מעד ונפל ארצה.

4.ושמא אין סתירה בין הגרסאות, שהרי תצהיר התשובות לשאלון מבאר את אמירתו של התובע בתצהיר עדותו, על פיו התרחש תהליך של "מעידה". בתצהיר התשובות לשאלון פורטו בהרחבה רכיביה ותהליכיה של מעידה זו.

5.על יסוד תשתית עובדתית זו, וכמבואר בפסק דיני החלקי הנ"ל, הכרעתי כי התאונה הנדונה איננה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפלת"ד, באופן ששומה עליי להידרש אך לתביעת התובע כנגד גרנד וכלל מכוח פקודת הנזיקין. התביעה נגד הפניקס, איפוא, נדחתה.

6.לעניינה של פלוגתא זו הוגשו תצהירי עדויות ראשיות מטעם התובע (ת/1) ומטעם מר סלומון צדקה (להלן – "צדקה"; ת/2). התובע וצדקה נחקרו על תצהיריהם. הוברר כי חוקר מטעמה של כלל קיים שיחה שהוקלטה ללא ידיעתו של התובע ואשר תמליל הימנה הונח בפניי כחלק מחומר הראיות. על יסודם של אלו הונחו בפניי סיכומי טענות.

7.אין עוררין כי התובע הוא בעל מניות ומנהל של גרנד, היא הנתבעת 3. ואולם גרנד היא אף מעבידתו של התובע, והדבר הוכח למקרא תלושי שכר שהונחו בפניי. משאלו הם פני הדברים מתעוררת בעייתיות משעה שמנהל ובעל שליטה של תאגיד מגיש תביעת נזיקין בגין רשלנותו הנטענת של התאגיד, המצוי בשליטתו המוחלטת.

ככל שעסקינן על דרך העיקרון, הרי חזר והורה אותנו כב' המשנה לנשיאה ריבלין ב-רע"א 4103/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' בוני טירן כי "הטענה לפיה לא ניתן לחייב חברה בנזיקין כלפי מנהליה על יסוד הטענה שהפרה את חובת הזהירות שהיא חבה להם, כאשר פעולותיה ומחדליה נקבעו על ידי אותם מנהלים-ניזוקים המשמשים אורגנים שלה – נדחתה זה מכבר על ידי בית משפט זה. כך, בע"א 413/62 רוזנצוויג נ' מאפיית רוזנצוויג באבן יהודה בע"מ, פ"ד טז(4) 2548 (1962) נקבע כי אין בידי חברה פרטית להתגונן בפני תביעה של מנהלה היחיד ובעל המניות בה, בטענה שהיא והתובע היינו הך הם (באותה פרשה נתקבלה טענת החברה לפיה נושא התובע ברשלנות תורמת של 100%...) " (סעיף 6).

8.מכאן, ואף בנדוננו, העובדה שהתובע תובע את גרנד, שהוא מנהלה והרוח החיה בה, היא כשלעצמה אינה עומדת לו לרועץ. ואולם, ברגיל, משעה שיש ליישם בחינה קונקרטית של עקרון זה, מטבע הדברים מתקשה תובע לזכות בתביעתו. כך, כמבואר מעלה, ארע למשל בפרשת רוזנצוויג הנ"ל, בה נקבע כי התובע נושא ברשלנות תורמת של 100%. בפרשה שם הוברר שהתובע, מנהלה ושליטה הבלעדי של החברה הנתבעת, נפצע קשה בתאונה שארעה כתוצאה מהפרת חובה סטטוטורית לגידור מכונה. בית המשפט קמא קבע בעניינו כי "כאמור היה התובע המנהל היחיד של הנתבעת ושל המאפיה; הוא היה בעל מקצוע, והוא שטיפל בהזמנת מערבלי הלישה, בהתקנתם ובקביעת שיטת הפעלתם, כשמכסאותיהם מסולקים כסדר; הוא גם ידע את הסכנה הצפויה. הרי רשלנות מחושבת של תכנון ופיקוח, מצד בעל מקצוע הממונה על כך שהתמיד בה זמן מרובה; והרי אלף אלפי הבדלות ממשגה מקרי מצד מפעיל גרידא תוך טרדתה המקהה של שיגרת העבודה" (עמ' 2549).

9.טרם שאדרש לנסיבותיה המדויקות של התאונה אציין כי היה זה התובע, בשיחתו עם חוקר כלל בתמליל, שהגדיר את תפקידו ועוצמתו אצל גרנד, שהיא בניהולו ובשליטתו. וכך הוא אמר כי "אני בתמונה פה אני גם שכיר וגם מנהל", "וגם מנהל וגם בעל מניות", "וגם עובד הכל אני לא מנהל של 'סתלבט'", "אני עובד, עובד, עובד, אני בעל המקצוע, תרשום אני בעל המקצוע התותח ביותר בשטח" ו"אני התותח, אני, אני המורה של כולם פה" (עמ' 7). וגם ככל שעסקינן בשגרת העבודה ביום התאונה ציין התובע כי "עליתי גם לראות וגם, אני גם בדר"כ עולה בשביל לראות שהכל מסודר ושלא לוחץ איזה משהו" (עמ' 21).

10.עתה נחזור לנסיבותיה המדויקות של התאונה. כאמור, בפסק דיני החלקי קבעתי, על יסוד תצהירו של התובע ובעיקר תצהיר תשובות לשאלון שלו, כי "נפילתו של התובע לא הייתה רצונית. שהרי הוא הלך לאחור על ארגז המשאית כאשר פניו היו לחזית המשאית, ולא לאחוריה, כדרכו של אדם המבקש לרדת מן המשאית. ומשום כך הוא מאשר כי הוא 'מצא את עצמו בסוף הארגז', ואז מעד ונפל ארצה" (סעיף 2).

משזו מסכת הדברים נשאל התובע בחקירתו הנגדית האם מדובר בכך ש"זה פשוט חוסר זהירות רגעי" והוא השיב "אתה קורא לזה כך. יכול להיות שזה חוסר זהירות רגעית, הכל יכול להיות. אני אדם, לא עשיתי זאת בכוונה" (עמ' 10-9 לפרוטוקול).

11.תשתית עובדתית זו, אין ספק, מצביעה על רשלנותו הבלעדית של התובע שגרמה לתאונתו. ועל מנת להפיס את הדעת אקבע כי גם אם התאונה הייתה קורית לא לתובע, אלא לאחד מעובדיו, והוא היה תובע את גרנד, מעבידתו (ומן הסתם התובע אמור היה להיות העד המרכזי המגונן עליה), אף תביעה זו הייתה נכשלת. דבר פשוט וברור הוא שאדם המבקש לרדת מן המשאית לא הולך והולך אחורנית, כאשר פניו אל חזית המשאית וגבו אל דופן המשאית. אין צורך ליתן כל הדרכה למאן דהוא בגין סכנה זו. והרי היא אמורה להיות ברורה ונהירה לכל בר-דעת. קל וחומר למנהלה ושליטה של גרנד.

12.משכך מסתברים הדברים מנסה התובע את מזלו בטענות-מאסף דחוקות ודי עלובות. וכך, לראשונה בתצהירו ת/1, הוא תוהה שמא התאונה ארעה לו כתוצאה ממדרגות המשאית. ואולם אף עניין זה נרשם על ידו, על דרך היסוס. שהרי הוא מציין כי "הריני להצהיר כי מאחר ומדובר מבחינתי בהליכה אחורנית, קשה לי לקבוע בדיעבד אם מעדתי כתוצאה מחזרה אחורנית יתר על המידה והצורך ו/או בעקבות כך שרגלי נתקעה במדרגה" (סעיף 13). ואולם, אם ייקבע שהתאונה קשורה למדרגה מוסיף התובע כי "הריני להצהיר, כי מאחר והמדובר במדרגות צרות יחסית שאין להן מעקה תמיכה שניתן להסתייע בו הדבר גרם לי למעוד ובסופו של דבר ליפול כאמור" (סעיף 14).

13.אקבע, תחילה, כי זכרן של המדרגות האמורות בא לראשונה בתצהיר עדותו של התובע, כאשר לא היה זכר לכך בכל ההזדמנויות הקודמות. מדרגות כאמור נפקדו מכתב תביעתו של התובע, מתצהיר עדותו שנמסר עובר למתן פסק דיני החלקי ומתצהיר תשובות לשאלון. אף כאשר התייצב התובע לבדיקה בפני מומחה בית המשפט, פרופ' סודרי, הוא רשם, מפי התובע, כי "לדבריו בדק סחורה, שהועמסה על משאית, צעד לאחור ונפל מהמשאית". אף בדו"ח מד"א, בחדר המיון בבית החולים ובעדות שמסר התובע למשטרה לא נאמר דבר על מדרגה כלשהי, תקינה או פגומה.

לא ייפלא, איפוא, כי כאשר מנסה לשווא התובע להרחיב חזית, הוא עושה זאת על דרך ההיסוס. שהרי הוא עצמו מודה כי קשה לו לקבוע האם מדרגה כלשהי הייתה או לא הייתה מעורבת בהתחוללות התאונה.

14.ואולם, גם אם בדוחק אדרש לגרסה זו, בוודאי שלא ניתן לסמוך על דברים בעלמא שנאמרו על ידי התובע, מבלי שהונחה בפניי תשתית להנחת דעתי, כחוות דעת מומחה, צילומי המשאית וכל כיוצא באלה. הדעת נותנת, איפוא, כי מדרגות המשאית היו מדרגות רגילות, כמדרגות התקניות של כל משאית ומשאית. ובנוסף לכך, המשאית הנדונה הייתה משאית של רהיטי שומרת, ולא של גרנד, באופן שלכאורה לא גרנד נושאת באחריות למדרגות משאית אלו, ככל שהן פגומות ומסוכנות.

15.לכל אלו יש להוסיף כי בניגוד לגרסתו המגמדת של התובע כי ביום התאונה זו הייתה הפעם הראשונה שהוא עלה על משאית זו, הרי מעדותו של צדקה עולה כי זה היה נוהגו הקבוע של התובע. שהרי "גבי היה כל הזמן בודק כמה סטים העמיסו על המשאית" והוא אישר כי התובע "היה עולה לכל משאית לבדוק" (עמ' 11 לפרוטוקול). ואכן הדבר משתלב עם תיאורו של התובע את עצמו, כמנהל פעלתן, קפדן ומעולה, לא "סתלבט", אלא "תותח".