זברו נ' מדינת ישראל

פסק דין

א. פתח דבר:

1.לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירות הבאות:

אי הפעלת מונה לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים או במוניות) תשל"ד - 1974 (להלן:"צו הפיקוח") ביחד עם תקנה 510 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן:"התקנות"), עבירה של נהיגת מונית ללא לוחיות זיהוי - עבירה לפי סעיף 4 לצו הפיקוח ביחד עם תקנה 500 (ב) לתקנות ועבירה של מתן חשבוניות שלא כדין בניגוד לסעיף 29 (א) (ב) וסעיף 39 (ג)(4) לחוק הפיקוח.

2.בית משפט קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:

3,000 ₪ קנס כספי וחתימה על התחייבות עצמית על סך 5,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע תוך 3 שנים.

3.כאמור, הערעור הופנה כנגד הרשעת המערער בעבירה של מתן חשבונית שלא כדין וכנגד גובה הקנס וגובה ההתחייבות הכספית.

ב. טענות הצדדים:

1.כאמור, המערער כפר בעובדות כתב האישום, בית משפט קמא שמע את הראיות ולאחר שהרשיעו בדין, הטיל עליו עונש חמור, לדעת המערער.

2.המערער העלה טענות כנגד הרשעתו בדין בעבירה של מתן חשבונית שלא כדין, כשבעניין זה טען שאין כל חובה לציין את מספר הרישוי של המונית על גבי החשבונית ומכאן שטעות במספר הרישוי אינה יכולה להוליד עוולה, קרי, עבירה. המערער הוסיף וטען כי בנסיבות העניין עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 22 (ב) לחוק העונשין תשל"ז 1977. לכן סבור הוא שיש לזכותו בדין.

3.לדעת המערער, בית משפט קמא החמיר עימו יתר על המידה והטיל הן קנס והן התחייבות בסכומים גבוהים שאינם עומדים בפרופורציה נכונה עם מהות העבירה שבוצעה וכי זיכויו בדין מהעבירה של מתן חשבונית שלא כדין מחייב הקלה בעונשו.

4.מכל מקום ביקש המערער להקל בדינו ולהפחית הן את גובה הקנס והן את גובה ההתחייבות.

5. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור.

6. המשיבה סבורה כי קיימת חובה על נותן השירות למסור פרטים מדויקים, ברורים וכתובים הן ביחס למקום העיסוק והן ביחס למען.

7.לטענת המשיבה, כאשר נותן השירות מספק חשבונית שבה מופיע מספר מונית אחרת, יש בכך כדי לבסס את העבירה שיוחסה למערער.

8. מספר הרישוי של הרכב הוא בעצם הכתובת והמען של כל נהג. על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

9. המשיבה סבורה כי אין מקום להתערב הן בגובה הקנס והן בגובה ההתחייבות. המדובר במערער שצבר לחובתו הרשעות קודמות שכללו התחייבות להימנע מביצוע עבירה, אך משבית משפט קמא לא קיבל את ההרשעות הקודמות, לא יכלה המשיבה לבקש חילוט ההתחייבות הקודמת ובכך נעשה חסד עם המערער.

10.אשר על כן, ביקשה המשיבה לדחות את הערעור על שני חלקיו.

ג. דיון והכרעה:

1.לאחר שעיינתי בהכרעת הדין של בית משפט קמא, בגזר הדין, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור על שני חלקיו.