זבידאת נ' מדינת ישראל

החלטה

המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין שלוש דוחות תנועה. המדובר בדוחות בגין מהירות העולה על המהירות החוקית אשר הונצחו בידי מצלמה, והעבירה מיוחסת למבקש מכוח חזקת הבעלות. העבירות הן מהחודשים יוני, אוגוסט וספטמבר 2012.

המבקש טען כי לא קיבל את הדוחות ולא ידע עליהם עד סמוך להגשת בקשתו. לגופו של עניין טען המבקש כי לא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי אלא שעשתה זאת גב' נאהד בשיר, אשר תצהיר שלה צורף לבקשה.

המשיבה התנגדה לבקשה, טענה כי הדוחות נשלחו לכתובתו הרשומה של המבקש ואם לא קיבל אותם הרי מדובר במחדל מצידו.

בטרם החלטה ביקשתי לקבל פרטים ממשרד הרשוי וממרכז הגבייה באשר לדוחות אלה.

מהודעת מרכז הגביה עולה כי הדוחות לא שולמו וכי הודעה עליהם נמסרה למבקש ביום 18.6.13, במסגרת מכתב דרישה מורכז שנשלח אליו כבר ביום 26.5, וכי הודעה שנייה בהקשר זה נשלחה ונמסרה בחודש יולי 2013.

מהודעת משרד הרישוי עולה כי למבקש נשלחו הודעות באשר לדוחות אלה בחודש מאי 2013, הוא נדרש לעבור קורס נהיגה נכונה בגין צבירת ניקוד לפי שיטת משרד הרישוי ואף השלים את הקורס בו נדרש לעמוד.

מהאמור לעיל עולה כי אף אם אקבל את טענת המבקש שלא קיבל את הדוחות המקוריים, הרי ידע על הדוחות כבר בחודש מאי או יוני 2013, דהיינו כשישה חודשים לפני הגשת הבקשה, וכי הוא אף השלים קורס נהיגה נכונה על פי דרישת משרד הרישוי בגין דוחות אלה.

אשר על כן, דומה כי אין לקבל את הבקשה מטעם זה, שכן גם אם לא קיבל את הדוח לידיו, עדיין לא מצאתי הסבר מדוע הגיש בקשתו בפניי בשיהוי של שישה חודשים. אמנם החוק לא קובע זמן להגשת בקשה להארכת מועד, אולם אם המועד להגשת בקשה להישפט הינו 3 חודשים, מובן כי בקשה להארכת מועד צריכה להיות מוגשת ביחס סביר לתקופה זו, ואין לקבל בקשה המוגשת באיחור בלא נימוק משמעותי. ראו לעניין זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד נ' מדינת ישראל:

"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ברע"פ 511/10.

אשר על כן, יש לבחון את טענות המבקש לגופן, האם מראה המבקש כי דחיית בקשתו תגרום לו לעיוות דין. לאחר ששקלתי את כל הטענות בתיק זה, מצאתי לנכון להשיב על שאלה זו בשלילה.

המבקש טוען כאמור, כי לא הוא שנהג ברכב, אלא עשתה זאת גב' בשיר. מתצהיר המבקש ותצהירה של גב' בשיר לא ניתן ללמוד כיצד יודעים שניהם להצהיר כי דווקא במועדים הרלוונטיים נהגה ברכב היא ולא הוא, ואין לכך כל הסבר. אין די בתצהיר כללי וסתמי ובקשות דומות נדחו לא אחת, ראו לעניין זה לדוגמא עפ (ב"ש) 5242/08 אבו קטן באסם נ' מדינת ישראל; עפ (ב"ש) 4574/07 אבו סיאם חמיס נ' מדינת ישראל; עפת (מרכז) 15533-02-10‏ ‏ גיא שוחט נ' מדינת ישראל; עפת (ת"א) 20405-08-10‏ ‏ מאיר דוד עמר נ' מדינת ישראל ורבים אחרים.

ואף אם אבוא לקראת המבקש ואניח כי הגב' בשיר עושה שימוש קבוע ברכב הרשום על שמו, ולכן יודעת כי כל העבירות בו בוצעו על ידה, הרי בדיקת החומר מגלה שלא כך הדבר. מהודעת משרד הרישוי עולה כי לחובת המבקש עבירת מהירות נוספת, שאינה מסוג ברירת משפט. בדיקה במחשב בית המשפט מגלה כי עבירה זו בוצעה באותו רכב שמספרו 6641157, אשר נזכר בבקשה, ובגינה הגיש המבקש בקשה לביטול פסילה מנהלית 4142-05-13, ממנה אין ספק כי הוא זה שנהג ברכב במועד הרלוונטי, ובהמשך אף נדון על עבירה זו בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב.

דומה כי למקרה מסוג זה בדיוק התייחס בית המשפט המחוזי בחיפה עפ"ת 3236-12-12 עבד מג'דוב נ' מדינת ישראל, שם קבע כב' השופט סעב כי :

"מדובר בתצהיר שאין לסמוך עליו. אין בו סיפור מעשה הגיוני והמתקבל על הדעת, אשר יוצר את הרושם אצל מי שקורא אותו, שאכן מדובר באדם שהיה במקום ביצוע העבירות. נתונים ומידע שיש בהם כדי ליצור את הרושם שמדובר בתצהיר אמת. לכאורה מדובר בתצהיר שתכליתו לסייע בידי המערערת כי הרי מיום 08/06/12 עד 02/07/12, (תוך פחות מחודש ימים), בוצעו 4 עבירות של נהיגה במהירות העולה על המותר. משמעות הדבר שהעבירות מיום 21/06/12 ומיום 08/06/12 בוצעו על ידי המערערת, דבר הסותר את טענת המצהיר כי הרכב מצוי ברשותו על אף שהרכב רשום על שם המערער. גם לכך לא מצאתי נתונים ופרטים שיש בהם כדי להראות שאכן המערערת יכולה הייתה להעיד ביחס למועד נהיגתה ברכב וביצוע עבירות התעבורה".

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ד, 16 דצמבר 2013.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: