זבאד נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב. הודעת איסור השימוש ניתנה ע"י קצין משטרה לפרק זמן של 30 ימים, וזאת לאור החשד כי המבקש נהג ברכב בהיותו שיכור.

כעולה מחומר הראיות, ביום 22.3.14 בשעה 02:55 נתפס המבקש נוהג כשבגופו ריכוז אלכוהול של 310 מיקרוגרם לליטר אחד של אוויר נשוף.

בהתאם לכך נערך למבקש שימוע, וביום 22.03.14 הורה קצין משטרה על איסור שימוש מנהלי ברכב המבקש לתקופה של 30 ימים.

מכאן, הבקשה שבפניי, במסגרתה עותרת ב"כ המבקש להורות על ביטול איסור השימוש ברכב וזאת ממספר טעמים , ובין היתר, מהטעם שמדובר באכיפה בררנית.

ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשה.

סמכותו של קצין המשטרה להשבית את רכב המבקש מותנה בקיומן של ראיות לכאורה.

עיינתי בחומר הראיות ובתיק החקירה, ונחה דעתי כי קיימות ראיות המבססות את החשד כי באמצעות רכבו של המבקש בוצעה עבירה של נהיגה בשכרות. המבקש נכשל בבדיקת הנשיפון, מפיו נדף ריח חזק של אלכוהול, התנהגותו הייתה עליזה ,והמבקש אף הודה כי שתה 2 כוסות משקה וודקה שלוש שעות לפני שנעצר ( ראה: דו"ח תחקור חשוד).

משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את החשד המיוחס למבקש, הרי שנותרה שאלה נוספת לבירור והיא: האם יש בהמשך נהיגתו של המבקש כדי לסכן את שלום הציבור?

עצם החשד לביצוע העבירה נשוא בקשה זו יש בה כדי ללמד על מסוכנותו של המבקש.

המבקש נעצר לבדיקה שגרתית והודה כי שתה אלכוהול (ראה : דו"ח פעולה וכן תחקור חשוד), ויש בהתנהגותו זו כדי ללמד על חוסר זהירות ו העדר הקפדה ושמירת הוראות החוק.

יתרה מזאת, המבקש נוהג משנת 2007 ולחובתו 26 הרשעות. עברו התעבורתי המכביד של המבקש בצרוף החשד כי נהג בשכרות ובגופו נמצא ריכוז אלכוהול ברמה של 310 מיקרוגרם, מלמד כי המדובר במבקש המסכן את שלום הציבור.

משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס החשדות המיוחסים למבקש, ומשמצאתי כי יש בהמשך נהיגתו של המבקש משום סכנה לשלום הציבור, לא נראה כי נפל פגם בהחלטת הקצין הפוסל אשר השבית את רכבו של המבקש.

ב"כ המבקש טוענת לאכיפה בררנית. לטענתה, הקצין הפוסל רשאי להורות על השבתת הרכב אך לא חייב לעשות כן.עוד טוענת ב"כ המבקש ,כי ישנם מקרים בהם למרות שמדובר בריכוז אלכוהול גבוה מזה המיוחס למבקש במקרה זה , לא הושבת הרכב בו בוצעה העבירה.

ב"כ המבקש הגישה לבית המשפט החלטה שניתנה על ידי כבוד השופט קפאח בבית משפט המחוזי במסגרת תיק 22730-03-14 לתמיכה בטענתה.

ב"כ המבקש טענה בנוסף כי יהיה בכך טעם לפגם להורות על אחסנת הרכב למשך 30 יום לאחר שהוא יוצא מהמוסך , ולאחר שהנאשם יסיים כבר את הפסילה המנהלית.

לא מצאתי לקבל טענתה של ב"כ המבקש לעניין אכיפה בררנית. נאמר לא אחת כי לא כל אכיפה חלקית היא גם אכיפה בררנית המקימה עילה של הגנה מן הצדק. על הטוען טענה זו הנטל להוכיח קיומם של שיקולים שרירותיים פסולים בבסיס ההחלטה להעמידו לדין. ראה בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999) שם נאמר:

"אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק... אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ...ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא".

עיינתי בהחלטת כב' השופט קפאח ( בתיק נשוא ההחלטה, נתפס העורר נוהג כשבגופו ריכוז אלכוהול של 295 מיקרוגרם לליטר אחד של אוויר נשוף).

הגם שציין כבוד השופט קפאח בהחלטתו, את נושא מדיניות האכיפה בסוגית הפסילה המנהלית, לא שוכנעתי כי הסיבה בגינה הוחזר רישיון הנהיגה לעורר נעוצה בעובדה שמדובר באכיפה בררנית.