זאנדני נ' חבאני

החלטה

בפניי בקשה של המבקש (להלן: "הנתבע") לחייב את התובע בהפקדת ערובה כדי להבטיח תשלום הוצאותיו במשפט אם תביעתו של המשיב (להלן: "התובע"), תידחה. הבקשה הוגשה על פי הוראות סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

כללי

התובע, יונתן זנדאני, הגיש תביעה על סך 140,000 ₪ כנגד המבקש (להלן: "הנתבע") בגין פרסום לשון הרע. לטענת התובע, עת סיים כהונתו כמזכיר היישוב, פרסם הנתבע "דף לחבר" ובמסגרתו הוציא דיבתו רעה.

טענות הצדדים

לטענת הנתבע, מצבו הכלכלי של התובע אינו טוב, הוא מדגיש כי התובע טוען כי כתוצאה מלשון הרע שהוציא לכאורה הנתבע כושר ההשתכרות של התובע נפגע וכי ידו אינה משגת שכירת ייצוג משפטי. עוד מוסיף הנתבע כי כפי שמשתקף מדו"חות החקירה שבוצעה על ידי רשם האגודות, תלויים ועומדים כיום אל מול התובע הליכים בסך של למעלה מ-8 מ' ₪, לטענתו חובותיו של התובע פורסמו במסגרת הליך הבראה של האגודה על ידי המפרק המפעיל.

עוד טוען הנתבע כי מחקירות שבוצעו הן על ידי חוקר חיצוני והן על יד המפרק המפעיל סיכויי ההצלחה של תביעה זו קלושים.

מנגד טוען התובע כי יש לדחות בקשה זו. לעניין סיכויי התביעה טוען התובע כי תשובות הנתבע לשאלון המשיב מדברות בעד עצמן ומגדילות את סיכויי התביעה. לעניין ההליכים התלויים ועומדים לחובתו בסך למעלה מ-8 מ' ₪ טוען כי המדובר בפרי דמיונו הקודח של הנתבע.

לעניין מצבו הכלכלי טוען התובע כי כעת מועסק כשכיר כמזכיר יישוב אחר, הוא אינו מכחיש כי מצבו הכלכלי קשה אך טוען כי אין בכך סיבה מספקת לחסום את זכותו הבסיסית לערכאות.

דיון והכרעה

תקנה 519 (א) לתקנות קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

מטרתה של תקנה זו, בין היתר, היא הבטחת תשלום הוצאות הנתבע מקום בו התובע הוא שיחויב בהוצאות בסוף ההליך, וזאת במיוחד כשנראה כי סיכויי התביעה נמוכים.

בבואו להכריע בשאלה זו, נדרש בית המשפט לערוך איזון סביר בין זכות הגישה לערכאות שהוכרה זה מכבר כזכות יסוד ואף למעלה מכך (ראה ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד, נא (3) 577 (1997)) לבין זכות הקניין של הנתבע שעשוי למצוא עצמו אל מול שוקת שבורה באין אפשרות לגבות הוצאות שיכול ויפסקו לטובתו. בית המשפט יבחן את סיכויי ההליך ומורכבותו, מול מצבו הכלכלי של התובע. על בית המשפט להפעיל שיקול דעת בשימוש בתקנה 519 במתינות ובזהירות על מנת למנוע מצב בו תחסם הגישה לבית המשפט או לחלופין תתאפשר רק לבעלי אמצעים.

ההלכה הפסוקה היא כי בית המשפט משתמש בסמכותו זו ומורה על הפקדת ערובה בעיקר בשני מקרים: הראשון, מקום בו התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ מתוכם יוכל הנתבע להיפרע, והשני, מקום בו התובע לא המציא כתובתו כנדרש בתקנות. (ראה: י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), עמ' 900).

בענייננו, נראה כי שני מקרים אלה אינם מתקיימים, שכן התובע מתגורר בתחום השיפוט של מדינת ישראל והמציא כתובתו. גם אם מתגובתו לבקשת הנתבע בכל הנוגע לזימונו לישיבית הגישור, עולה כי היה עליו להבהיר טוב יותר את כתובתו, הרי שהוא עשה כן במסגרת תגובתו זו ולראיה הוא מקבל כתבי בי דין מבית המשפט ומתייחס אליהם.

בית המשפט מוסמך לעשות שימוש בתקנה 519 גם כדי למנוע הגשת תביעות סרק, וראה רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865 שם בע' 869 נקבע:

"...שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519 (א) רחב הוא. במסגרת זו על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה- הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

אולם, כדי לנהוג כך, על בית המשפט להשתכנע כי מדובר בתביעת סרק. ההלכה היא כי אין לחסום שערי בית המשפט ואין למנוע את זכות הגישה לערכאות מפני בעל דין באשר הוא, אך ורק מחמת עוניו. בית המשפט העליון קבע כי זכות הגישה לערכאות עומדת לכל אדם בלא קשר ליכולתו הכלכלית ונתונה גם למעוטי היכולת, אשר אין ברשותם אמצעים כלכליים למימון הוצאות ההתדיינות המשפטית (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל (18.10.07)).

מהאמור בבקשה ובתגובה, נראה כי יתכן ומצבו הכלכלי של התובע לא קל ואולי אף קשה, אולם כפי שעולה מתגובת התובע, הוא מועסק כיום כשכיר, ומכל מקום וכאמור לעיל, אין מקום לחייב בהפקדת ערובה, על סמך עוניו של התובע בלבד.