זאזדיאן נ' דהן ואח'

מבוא

1.                  המנוח, יליד 8.8.50, נפטר במהלך ניהול תיק התובענה (לאחר הגשת התצהירים בתיק זה ולפני שהתקיים דיון לשם חקירה נגדית), ללא קשר לאירוע נושא התביעה. בהתאם להחלטתי מיום 11.6.13  צורפו יורשיו של המנוח כתובעים נוספים.

2.                  בכתב התביעה טען המנוח שביום 17.11.05 הותקף על ידי הנתבעים בחנות מכולת השייכת להם והמצויה בשכונת שמואל הנביא בירושלים. נטען בכתב התביעה שבמהלך ויכוח שהתפתח בין הצדדים הכו הנתבעים (אב ובנו, האב- נתבע 2 (להלן- " י"), והבן- נתבע 1 (להלן- " א") את המנוח עד לאובדן הכרתו. בעקבות האירוע פונה המנוח מהמקום לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. לאחר ששוחרר מבית החולים הגיש המנוח תלונה במשטרת ירושלים נגד הנתבעים בגין תקיפה.

3.                  הנתבעים הכחישו את טענת המנוח על כך שתקפו אותו וטענו שבין י לבין המנוח התנהל ויכוח קולני בלבד, אשר במהלכו חש התובע ברע. כאשר הגיע אמבולנס למקום לפנות את המנוח סירב המנוח להתפנות, ולאחר מכן עזב את המקום בכוחות עצמו.

4.                  הצדדים חלוקים ביניהם באשר לעובדות האירוע, בשאלת האחריות, וכן בהערכת הנזק והפיצוי שלו זכאים התובעים.

5.                  אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את התביעה.

נסיבות האירוע

גרסת התובע

תצהיר התובע

6.                  אף שהמנוח לא נחקר על תצהירו, מצאתי להביא בקצרה את האמור בתצהירו, לשם השלמת התמונה, כפי שאפרט להלן בפרק קביעת נסיבות האירוע. בתצהיר עדות ראשית הצהיר המנוח כי "ביום 17.11.05 בשעה 12:00 לערך, נפגשנו אני והנתבעים במכולת שלהם. תוך כדי שיחה, פרץ ויכוח ביני לבין הנתבעים על רקע סכסוך כספי, במהלכו הנתבעים הכו אותי נמרצות עד לאובדן הכרתי הובהלתי לבית החולים "ביקור חולים שבירושלים". נזקקתי לטיפול רפואי בבית החולים, על צווארי נראו סימני חניקה ולסתי העליונה הייתה נפוחה כשעל שפתי נראו סימני דם." (סעיפים 4-5)

7.                  המנוח הוסיף ותיאר בתצהירו כי "עוד באותו היום הגיעה ניידת משטרה למקום, חיפשה את הנתבעים אשר נעלמו מהמקום באופן מסתורי, לאחר ששוחררתי מבית החולים, ניגשתי לתחנת המשטרה בירושלים והגשתי תלונה בגין תקיפתי." (סעיף 8).

עדות ז.י

8.                  תצהיר גב' ז.ז, אלמנת המנוח (להלן- " האלמנה"), הוגש לבית המשפט רק לאחר פטירתו של המנוח ולאחר צירוף יורשיו כתובעים. האלמנה הצהירה בתצהיר עדות ראשית כי " זכור לי כי אסיפר לי שחזר מירושלים ביום 17.11.05 נפגש עם הנתבעים במכולת שלהם. תוך כדי שיחה, פרץ ויכוח בין אלבין הנתבעים על רקע סכסוך כספי, במהלכו הנתבעים הכו אותו נמרצות עד לאובדן הכרה עד שהובהל לבית החולים "ביקור חולים שבירושלים". (סעיף 4).

9.                  עוד הצהירה כי " זכור לי כי באותו יום אחזר הביתה עם סימנים אדומים על הצוואר, השרשרת שלו נקרעה והחזה היה אדום והוא לא נשם טוב הוא סבל מכאראש." (סעיף 5).

10.              בחקירה הנגדית השיבה האלמנה בחיוב לשאלה האם המנוח ביקש ממנה לפני פטירתו להגיש תצהיר (עמ' 2 שורות 26-27), ולשאלה מדוע לא הגישה השיבה האלמנה "הייתי עקרת בית וחשבתי שהוא יעשה את זה." (עמ' 2 שורה 31).

11.              כשנשאלה באשר למספר ימי המחלה של המנוח לאחר האירוע השיבה "את האמת אני לא יודעת, כשחזר הביתה ראיתי שהוא היה חנוק והצוואר כאילו מישהו... היה לו שרשרת בצוואר, היה יורד לו דם מהאף ומהפה, ומאוד נבהלתי. הוא ראה שאני בוכה אבל ראיתי שהוא לא במצב טוב." (עמ' 3 שורות 24-26).

12.              האלמנה העידה שהיא לא הייתה עם המנוח בבית החולים "הוא חזר הביתה. היה בבית חולים, התקשר. לא הייתי איתו בבית חולים." (עמ' 4 שורה 11).עוד השיבה שהיא אינה מזהה את הנתבעים וכי היא שמעה מבעלה על הסכסוך שהיה (עמ' 4 שורות 20-21). כאשר התבקשה לספר מה סיפר לה המנוח אודות האירוע השיבה : "הוא חזר, כשראיתי אותו נבהלתי, הוא אמר "אל תדאגו, רבתי על עניין של מו"מ, והוא לא רצה להחזיר לי כסף. הוא אמר לנו היה ויכוח וריב ומכות והוא נתן לי עם השרשרת, רצה לחנוק אותי" (עמ' 4 שורות 25-26). לשאלה אם המנוח הזכיר שמות השיבה "לא. וראיתי שהוא לא מרגיש טוב, בתור אישה נבהלתי, לא היה מעניין אותי שום דבר. לא חשבתי על דבר אחר. ראיתי שיורד לו דם שהוא חנוק, הפנים שלו כמו עגבנייה. ראיתי שהוא לא מרגיש טוב." (עמ' 4 שורות 28-30).

13.              האלמנה לא ידעה לומר באיזו שעה הגיע המנוח הביתה ואולם היה זה אחר הצהריים (עמ' 5 שורות 2-3). לשאלה איך היא זוכרת שזה היה אחר הצהריים ענתה "הוא יצא בבוקר והוא חזר, הלך לבית החולים. בבוקר בטוח לא היה, צהרים איזו שעה אצלך? בלילה הוא לא חזר. אולי זה היה בשעת ערב." (עמ' 5 שורות 5-6).

14.              לשאלה כיצד הגיע המנוח הביתה השיבה "...הוא היה בבית חולים וחזר הביתה. לא יודעת עם מי היה. ראיתי שהוא לא מרגיש טוב והוא לבד." (עמ' 5 שורות 8-9). האלמנה חזרה והשיבה שהמנוח היה לבד, ולאחר שנשאלה אם נסע ברכב השיבה "לא יודעת הוא נכנס הביתה לבד, כן , עם האוטו שלו, אבל עם האח שלו. הוא לא היה לבד היה עם האח שלו.". עוד השיבה כי היה עם האח שלו (עמ' 5 שורות 13-16). כשנשאלה מדוע קודם לכן אמרה שהמנוח הגיע לבד השיבה "אני יודעת הוא תמיד היה עם האח שלו. כשנכנס הביתה הוא היה לבד." (עמ' 5 שורה 18).