ז' נ' המוסד לביטוח לאומי

השופטת לאה גליקסמן:

1. לפנינו^[1] ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב יפו (בל 37079-05-10; השופטת הבכירה מיכל לויט), שבו נדחתה תביעתה של המערערת בעניין אופן חישוב גמלת הנכות המשולמת לה בגין פגיעה בעבודה.

הרקע לערעור:

2. ביום 26.3.1988 נפגעה המערערת בגבה במסגרת עבודתה. על פי החלטת ועדה רפואית מיום 12.3.1989 נקבעה לה דרגת נכות בשיעור של 10%.
3. ביום 7.8.2005 הגישה המערערת תביעה להחמרת מצב, שנדחתה בהחלטתה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 29.8.2005. המערערת ביקשה תחילה להגיש ערר על ההחלטה, אולם לא מיצתה את הליכי הערעור על ההחלטה, ולפיכך החלטה זו הפכה להחלטה חלוטה.
4. ביום 3.1.2008 הגישה המערערת תביעה נוספת להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון דחתה את תביעתה, אולם ערעורה התקבל על ידי ועדה רפואית לעררים. בהחלטתה מיום 28.12.2008 קבעה ועדה רפואית לעררים כי דרגת נכותה של המערערת היא בשיעור של 45%, החל מיום 3.1.2008.
5. להשלמת התמונה נציין שני אלה:
   • במקביל להליכים מול המוסד לביטוח לאומי הגישה המערערת בבית משפט השלום תביעה כנגד חברת הביטוח כלל. מומחה רפואי מטעם בית המשפט קבע כי ההחמרה במצבה הרפואי של המערערת היא תולדה של הפגיעה משנת 1988, שהוחרגה בפוליסת הביטוח שנערכה למערערת.
   • במקביל להליך שהגישה המערערת בעניין השכר הקובע לחישוב גמלת הנכות, הגישה המערערת גם ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין מועד תחולת דרגת הנכות בשיעור של 45%, וטענה כי יש לקבוע את מועד התחולה של דרגת הנכות בשיעור של 45% לשנת 2005, מועד בו פנתה לראשונה בתביעה להחמרה, בנימוק שעל פי השתלשלות העניינים לאחר מכן, ברור כי תביעתה נדחתה שלא בצדק. בית הדין האזורי דחה את הערעור, נוכח הוראת תקנה 37א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – תקנות קביעת דרגת נכות), הקובעת כי ככל שהוגשה בקשה לקביעה דרגת נכות חדשה (בין עקב החמרת מצב ובין עקב שיפור במצב) לא תיקבע דרגת נכות מחדש בעד תקופה שלפני הגשת הבקשה (בל (ת"א) 34789-04-10). בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית הדין האזורי נדחתה מאותו טעם (בר"ע               42326-08-11).

פסק דינו של בית הדין האזורי:

6. בית הדין האזורי קבע כי בעניינה של המערערת לא הוכרו שתי פגיעות בעבודה נפרדות, אלא קביעת דרגת הנכות בשיעור של 45% החל מיום 3.1.2008 (במקום דרגת הנכות בשיעור של 10% שהייתה קבועה למערערת קודם לכן) נעשתה על דרך של החמרת מצב בגין הפגיעה משנת 1988. החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 28.12.2008 בעניין זה חלוטה, והיא ניתנה במסגרת הליך של בקשה לבדיקה מחדש עקב החמרת מצב אותו הגישה המערערת, ולא כהכרה בפגיעה חדשה.

נוכח האמור, אין תחולה במקרה הנדון לסעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) ותקנה 12 לתקנות קביעת דרגת נכות העוסקות בצירוף דרגות נכות, שלפיהן יש לחשב את הגמלה לפי שכר העבודה הרגיל המשוער הגבוה ביותר, שכן תנאי לתחולתן של הוראות אלה הוא קיומן של שתי פגיעות (לפחות) נפרדות בעבודה. נוכח העובדה שבעניינה של המערערת לא הוכרו שתי פגיעות נפרדות, אלא מדובר בפגיעה אחת, ובהחמרת מצב בגין אותה פגיעה, הרי שבהתאם לפסיקה יש לחשב את הקצבה על בסיס המשכורת כפי שהייתה ערב הפגיעה בעבודה במועד בו נקבעה לראשונה נכותה של המערערת.

7. בית הדין האזורי הוסיף כי נוכח הפער הגדול בין שכרה של המערערת בשנת 1988 לבין שכרה בשנת 2005 התוצאה היא קשה. אולם, תוצאה זו מתחייבת מלשון החוק והתקנות, ומהפסיקה הקובעת חד משמעית כי גם אם חלה הטבה במצבו הכלכלי של המבוטח והכנסתו עלתה לאחר קביעת דרגת הנכות לראשונה, תילקח בחשבון הכנסתו הקובעת כפי שהייתה במועד בו נקבעה דרגת נכותו לראשונה.

טענות הצדדים בערעור: