ז. ואח' נ' ז. ואח'

1.התובעים, בן ואביו, הגישו ביום 31.5.2010 נגד הנתבע תביעה בסך 150,00 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק), בגין פלייר שהוא חילק ביום 4.12.2008 לעוברים ושבים שבאו להצביע בקלפי שהוצבה ברחוב מוריה בחיפה בבחירות המקדימות לרשימת מפלגת "העבודה" לכנסת השמונה עשרה, ואשר בו נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג):

"אני מאשים באי בירור תלונה על מעשה מגונה בקטין, הנטען כלפי עורך הדין ט. ז. מחיפה. אביו ב. ז. מזכיר ההסתדרות בחיפה דאג לסגור את תיק התלונה במשטרה בקשריו המסועפים. בפרקליטות לא זימנו את עורך דין ט. ז., וגם שם סגרו את התיק ולא הביאו את ט. ז. לדין בבית המשפט. העובדת הסוציאלית חדווה עינב עובדת עירית חיפה שותפה בהעלמת ראיות למעשה מגונה כלפי ילד בן שש וחצי. שופטת בית משפט לענייני משפחה רחל ברגמן מסרבת להשמיע קלטת של חוקרת הילדים במשטרה הילד התלונן ונחקר על המעשים המגונים שבוצעו בו. עד מתי יהיה קשר השתיקה .... עד מתי תתנו יד להעלמת ראיות לביצוע מעשים מגונים בחסרי ישע. מדוע החשוד עורך הדין ט. ז. לא הוזמן לחקירה במשטרה. האם זאת טובת הילד או טובת בנו של מזכיר ההסתדרות בחיפה מר ב. ז. שפעל לטובת בנו. חייבים לעצור את המעשים המגונים. ז. א. ***********

בכתב התביעה נטען האמירות בפלייר מהוות לשון הרע כלפי התובעים, וכי נגרמו להם נזקים ממוניים ונזקים שאינם ממוניים. בפרק הסעדים עתרו התובעים לפיצוי בגין נזק ממוני, בגין פגיעה במוניטין המסחרי ובעסק הפרטי בסך 75,000 ₪, ונזק בלתי-ממוני בגין עגמת נפש, בושה, סבל, כאב, צער והשפלה בסך 75,000 ₪. לחילופין נטען כי יש להחיל את הוראת סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, ולחייב בכפל פיצוי בסך 100,000 ₪, לאור העובדה כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע בשמם הטוב ובמוניטין של התובעים. עוד נטען כי בנסיבות העניין יש לחייב בפיצויים מוגברים.

2.הדיון בתובענה פוצל בין שאלת האחריות ושאלת הנזק. ביום 19.10.2016 ניתן פסק דין חלקי, בו קבעתי כי הנתבע חב כלפי שני התובעים בגין פרסום לשון הרע, והוריתי על שמיעת הוכחות וסיכומים בעל-פה בשאלת הנזק. ביום 9.11.2016 הודיעו התובעים כי הם מוותרים על הסעד של פיצוי בגין נזק ממוני, ומצמצמים את הסעד הנתבע לנזק בלתי-ממוני, ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪. בפתח הישיבה ביום 25.1.2017 הודיעה באת-כוח התובעים כי אין להם ראיות לגבי הנזק, וביקשה להעמיד את הסעד הבלתי-ממוני על סכום התביעה המקורי של 150,000 ₪. בא-כוח הנתבע טען כי זו בקשה מפתיעה, מאחר והוא נערך לדיון בהתאם לסעדים שנתבעו בכתב התביעה. לאור התוצאה הסופית אליה הגעתי, כמפורט בהמשך, מתייתר הצורך להכריע אם "תקרת" הפיצוי בגין הנזק הבלתי-ממוני הינה 75,000 ₪ (כנטען בכתב התביעה), 100,000 ₪ (כנטען בהודעה מיום 9.11.2016) או 150,000 ₪ (כנטען בפתח הישיבה האחרונה). ויתורם של התובעים על הוכחת נזק אין פירושו רק ויתור על תביעתם לפיצוי ממוני, אלא אף ויתור על תביעתם לכפל פיצוי בלתי-ממוני, מכוח סעיף 7א(ג) לחוק. ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 8.9.2013) הובהר כי סעיף זה כולל בחובו יסוד מהותי הטעון הוכחה מיוחדת - "בכוונה לפגוע", וכי מלבד הצורך לטעון מפורשות בכתב התביעה לפיצויים מכוחו, יש להוכיח יסוד זה. בענייננו, התובעים העלו בכתב התביעה טענה מפורשת לפיה לעניין הפיצוי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, אולם לא הביאו ראיות להוכחתה ולא איפשרו לנתבע להתגונן מפני כך ולהציג ראיות הגנה לעניין זה. אין התובעים יכולים להסתמך על פסק הדין החלקי, מאחר ולא נקבעו בו ממצאים לעניין זה. אף תשובותיו של הנתבע במהלך החקירה הנגדית, אליהן הפנתה באת-כוח התובעים בסיכומיה לעניין הנזק, לא התייחסו לכוונתו במועד פרסום הפלייר.

המסגרת הנורמטיבית

3.מעבר לתכלית "הקלאסית" של הפיצוי הנזיקי, שהינה השבת המצב לקדמותו, לפיצוי על פגיעת לשון הרע שתי תכליות נוספות: העברת מסר חינוכי מרתיע ו"ענישת הפוגע". במקרים המתאימים משמשים הפיצויים הנזיקיים גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם. ברוח זו, נקבע בסעיף 7א(ג) לחוק כי כאשר נעשה פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, ניתן לפסוק לנפגע פיצוי, אף ללא הוכחת נזק, עד כפל הסכום הקבוע בסעיף 7א(ב) כפיצוי כזה. קביעת סכום של 50,000 ₪, ובמקרים של פרסום בכוונה לפגוע, כפל אותו סכום, מלמדת על תפיסת המחוקק באשר לחומרת הנזק שעלולה לחולל הוצאת לשון הרע, אך גם על אינטרסים ציבוריים חיוניים החורגים מהטבת הנזק הנקודתי, לרבות יצירת תמריצים והכוונת התנהגות. (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008) (להלן: עניין שרנסקי); רע"א 1700/10 דוביצקי נ' שפירא (פורסם בנבו, 20.5.2010) (להלן: עניין דוביצקי)). בע"א 5845/05 חטר-ישי נ' גילת (פורסם בנבו, 20.9.2007) נקבע כי הפיצוי בגין פגיעת לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: עידוד רוחו של הניזוק; תיקון הנזק לשמו הטוב של הניזוק; ומירוק זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לאור התכליות שתוארו לעיל, השיקולים בתחום הסעדים בלשון הרע הינם רחבים וחורגים משיקולי הטבת הנזק גרידא.

4.משילוב של סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע עם סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (מקודם סעיף 60 לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944, הנזכר בסעיף 7 האמור) עולה כי נפגע מלשון הרע יזכה בפיצויים אם יש קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק, ממוני ושאינו ממוני. הוכחת נזק ממון ייעשה באמצעות תשתית עובדתית מתאימה. הוכחת נזק שאינו ממוני, אשר הוכחתו וכימותו באמצעות ראיות הינם בעייתיים, יכולה להיעשות ב"מסלול הסטטוטורי", הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק (או כפל פיצוי אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, כאמור בסעיף 7א(ג)), או ב"מסלול הפסיקתי", תוך עשיית שימוש בחזקה כי פרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כלכלי לשמו הטוב של הנפגע. ההלכה היא כי הגבלת הסכום הקבועה בסעיף 7א לחוק אינה מונעת מבית המשפט לפסוק פיצוי בגין נזק לא-ממוני בסכום גבוה יותר בהתאם לשיקולים שנקבעו בפסיקה לעניין זה. אולם טרם נקבעה הלכה סדורה בשאלת היחס בין שני המסלולים, דהיינו - מתי יהיו הפיצויים מוגבלים ב"תקרה" הקבועה בסעיף 7א לחוק, ומתי תוחלנה אמות המידה שנקבעו ב"מסלול הפסיקתי"? (ע"א 6903/12 Canwest Global Commmmunications Corp. נ' עזור (פורסם בנבו, 22.7.2015) (להלן: עניין עזור)).

5.בעניין שרנסקי הודגש כי הערכת הנזק הבלתי-ממוני מבוססת על אמות מידה כלליות ועל נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, ופורטו הגורמים המשפיעים על שיעור הפיצויים. בעניין עזור צוינו גורמים אלה כפרמטרים להערכת הפיצוי ב"מסלול הפסיקתי". נפרט להלן את אותם הגורמים:

(א)חומרת הפגיעה ומידת ההשפלה והסבל של הניזוק - קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא הוכחת נזק ממון מיוחד. מעדות הנפגע, ממהלך חייו עקב הפרסום ומאופיו של הפרסום עצמו ניתן ללמוד על שיעור הפגיעה והסבל האישי הסובייקטיבי שהוא סבל כתוצאה מלשון הרע.

(ב)היקף התפוצה של הפרסום.

(ג)טיב הפרסום ואמינותו.