ז'ירוב נ' חנגל

החלטה

(התנגדות לביצוע שטר)

בלשכת ההוצאה לפועל ברמלה נפתח תיק לביצוע שני שטרי חוב על סך 50,000 ₪ כ"א, שנעשו על ידי רן יעקובסון ביום 22.8.08 לטובת אירית שלזינגר פינטו, ואשר נערבו על ידי הנתבעת ועל ידי ארז יעקובסון. לימים, הומחתה זכות התביעה לתובעת הנוכחית.

הנתבעת הגיש בקשה להארכת מועד והתנגדות לביצוע שטר. היא מודה בערבותה לחייב העיקרי על פי השטר, אביה, אשר התנגדותו והתנגדות הערב הנוסף שהוא אחיה, התקבלה, ודיון בעניינם קבוע בבית משפט זה. לטענתה, ככל הנראה אבדה התנגדותה בשוגג ועל כן היא מבקשת ארכה. התנגדותה נתמכת, כך לטענתה, בנימוקי החייב העיקרי אשר כל נימוקי התנגדותו טובים גם בעניינה בשל היותה ערבה לחיוביו (היא צירפה להתנגדותה את תצהיר החייב העיקרי בהתנגדותו). על כן היא מבקש שהתנגדותה תתקבל על מנת שעניינה יידון ביחד עם עניינם של שאר החייבים על פי השטר, שהתנגדותם כבר התקבלה.

הנתבעת הכתירה את הבקשה שהגישה בכותרת "בקשה להארכת מועד והתנגדות לביצוע שטר" ובסעיף 1 לתצהירה ציינה "הנני עושה תצהיר זה בהתנגדות לביצוע שטר". נוסח הבקשה משמיע כי כרוכה בה הן ההתנגדות והן הבקשה להארכת המועד להגשתה. על כן איני מקבל את טענת התובעת כי לא הוגשה התנגדות כלל. אין פגם בכך שבמסגרת בקשה אחת כורך הנתבע את טענותיו הן לעניין הארכת המועד והן את טענות ההגנה שלו.

לטעמי, כל טענה העומדת לאביה של הנתבעת, שהוא החייב העיקרי, כנגד התובעת עומדת גם לנתבעת, בענין זה קובע סעיף 7(א) לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב". כן ראו ע"א 1181/93 גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ ואח', פ"ד מח(4) 463, המרחיב את טווח טענותיו של הערב: "בהתחשב בתכליתה של הערבות – דומה כי מן הראוי לפרש את הוראות הסעיף 7(א) לחוק הערבות באופן המרחיב את אפשרויותיו של הערב להתגונן ב"טענות החייב" ולא לצמצמן". יצוין כי הנתבעת לא נחקרה כלל על טענתה זו, ולכן היא רשאית לסמוך הגנתה על כל טענה שהחייב העיקרי זכאי להעלות בקשר לשטר.

אלא, שהכל כפוף לשאלה האם יש להאריך לנתבעת את המועד להגשת התנגדות. כידוע, בקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק מצריכה טעם מיוחד. בהלכה הפסוקה נקבע (בעבר), כי במסגרת בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך אין לבחון גם את תוכן ומהות וחשיבות ההליך ואת סיכויי המבקש להצליח בהליך. נפסק, כי בבקשה להארכת מועד נבחנת אך ורק הסיבה שבגינה מבקש בעל הדין לסטות מן המועד שהוקצב, ואין מקום לבחינת טענות בעל הדין לגופו של עניין והליך (ראו: ע"א 232/60 עבורך בע"מ נ' וורמן, פ"ד יד 1538 (1960); בש"א 7716/97 וינשטיין נ' ברוך ליברמן-עו"ד (פורסם באתרים משפטיים, 25.1.98); רע"א 2876/08 שידלובסקי נ' עו"ד אליאס נאדר – מפרק החברה (פורסם באתרים משפטיים, 26.7.09)); יחד עם זאת נקבע, כי כאשר לנושא ההליך יש חשיבות מיוחדת, יכול שיקול זה להצטרף כשיקול מצטבר לשיקולים נוספים קיימים התומכים גם הם בהארכת המועד (בש"א 1424/90 מנהל עיזבון סטרולביץ נ' שוורץ, פ"ד מד (3) 369 (1990)). קיימת אף פסיקה שקובעת כי לביהמ"ש יש סמכות, במקרים חריגים, לראות במהות או בחשיבות ההליך "טעם מיוחד" בפני עצמו (אף בהיעדר כל בקשה להארכת מועד ולכן בהיעדר כל התייחסות לנסיבות האיחור). כדוגמא למקרים חריגים אלו הובאו מקרים שבהם ביהמ"ש "שוכנע שסילוק ההליך על הסף, בשל החמצת המועד, עלול לגרום לעיוות דין חמור או לפגיעה קשה באינטרס ציבורי חשוב" (ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח (4) 389 (2004) וכן ראו בש"א 3915/10 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 18.1.11) ורע"א 1015/01 בן ארצי יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.11)).

ההתפתחות שחלה בפסיקה בסוגיה זו אף הביאה לידי כך שקיימת פסיקה שקובעת שבכל מקרה יש לבחון גם את מהות, את חשיבות ואת סיכויי ההליך במסגרת מכלול השיקולים והנתונים של "טעם מיוחד" (בש"א 2539/09 אוחיון נ' חממי (לא פורסם, 13.8.09) וע"א (מחוזי ת"א) 1715/06 חדיר נ' קלרנט בע"מ (לא פורסם, 27.1.11)). לאחרונה אף הוצע להשוות את המבחנים לקביעת קיומו של "טעם מיוחד" עם המבחנים הנוהגים בבחינת ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד לפי שיקול דעת ביהמ"ש, כלומר תוך בחינת סיכויי ההליך בכל מקרה ואף תוך מתן עדיפות לבחינת סיכויי ההליך על פני סיבת מחדל האיחור (פרשת חדיר, לעיל).

מן הכלל אל הפרט: בתצהיר שהוגש על ידי הנתבעת ביום 27.6.11, בתמיכה לבקשה בהולה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, טענה הנתבעת כי בשל טעות בתום לב לא צורף להתנגדות המקורית, שהגישו אביה ואחיה, גם שמה, ונודע לה על כך בחודש מרץ השנה, ועל הזדרזה והגישה התנגדות מטעמה. ברור כי טענה זו אינה מתיישבת עם הטענה בתצהיר התומך בבקשה הנוכחית להארכת מועד (שהוגש עובר לתצהיר הנ"ל) שבה טענה כי התנגדותה אבדה, (לעומת תצהיר יום 27.6.11 בו היא טוענת כי שמה לא צורף). בחקירה הנגדית הסבירה כי כוונתה היא שהתצהיר שהגישה לא נסרק, לא הועבר, ואם היית יודעת עוד אז הייתה מטפלת בזה. כאשר נשאלה לסתירה בין שני התצהירים השיבה שהתכוונה לאותו הדבר. קשה להלום תשובה זו עם הגרסאות הסותרות בתצהירים.

יחד זאת, וכפי שנקבע לעיל, זכאית הנתבעת כי יינתן לה יומה, ובייחוד כאשר התנגדותם של שני החייבים האחרים התקבלה, וכאשר לא נסתרה טענתה העיקרית כי היא סומכת הגנתה על טענות החייב העיקרי. מאחר ובית המשפט מצא כבר כי יש מקום לאפשר לחייב העיקרי להוכיח את הגנתו, הרי שמטבע הדברים אין לקפח את זכותה של הנתבעת – הערבה לסמוך על הגנה זו. תוצאה אחרת, עלולה להיות לא צודקת כלפי הנתבעת, ובאיזון הראוי בין הצדדים, נראה כי פסיקת הוצאות תהלום את התנהלות הנתבעת.

אשר על כן אני מקבל את הבקשה להארכת מועד וכן את ההתנגדות עצמה. יחד עם זאת, לאור האיחור בהגשת ההתנגדות, והתנהלותה של הנתבעת, לרבות חילופי גרסאותיה, מותנה הדבר בתשלום הוצאות בסך 3,000 ₪ לטובת התובעת.

המזכירות תעביר לב"כ התובעת את הסך הנ"ל ואת היתרה תשיב לנתבעת. כמו כן, תקבע המזכירות מותב ומועד לדיון ותודיע על כך לצדדים; וכן תשלח החלטה זו לצדדים.

על הנתבעת לדאוג להגיש בקשה מתאימה לכך שעניינה יישמע ביחד עם עניינם של החייבים האחרים.

ניתנה היום, ט"ז חשון תשע"ב, 13 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.