ז'יטניצקי וינשטין ושות'-רואי חשבון ואח' נ' דגן תאורה(1973) בעמ ואח'

פסק דין

ערעור, וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום (ת.א 64757/07, כב' השופטת חנה ינון), אשר קיבל באופן חלקי את תביעת המערערים כנגד המשיבים והמערערים שכנגד.

רקע עובדתי:

המערערת 1 הינה שותפות רואי חשבון (להלן: "ז'יטניצקי ושות'" או "השותפות"), המערער 2 (להלן: "ז'יטניצקי"), הינו רואה חשבון במקצועו ומשמש כשותף בכיר בשותפות (המערערת 1 והמערערת 2 יקראו בנוסף להלן: "המערערים"). המשיבה והמערערת שכנגד 1 הינה חברה בע"מ (להלן: "דגן תאורה" או "החברה"), אשר שכרה את שירותי הייעוץ החשבונאיים של המערערת 1. המשיב והמערער שכנגד 2 (להלן: "יחזקאל") שימש כמנהל וכבעל שליטה (41%) במשיבה 1 (המשיבים 1 ו-2 יקראו להלן בנוסף: "המשיבים").

החל משנת 1973 ועד לשנת 2007 סיפקה ז'יטניצקי ושות' שירותי חשבונאות לדגן תאורה. שירותים אלו כללו עבודות ביקורת, עריכת דוחות כספיים, בדיקת נאותות ויעוץ כלכלי. בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טרחה, אך במשך שנים נהגה דגן יחזקאל לשלם לז'יטניצקי ושות' מידי שנה סכום גלובאלי בסך של 40,000 ₪ בתוספת דמי מע"מ.

בתחילת שנות ה-2000 נכנסה דגן תאורה לקשיים כלכליים, ובשל כך הפסיקה להעביר לשותפות את התשלומים השנתיים בסך 40,000 ₪. על רקע קשייה הכלכליים, נפתחו כנגדה בשנת 2003 מספר הליכים משפטיים על ידי בנק לאומי בע"מ, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ובנק המזרחי המאוחד בע"מ. במסגרת אותם הליכים הוטלו עיקולים על זכויות המגיעים, או שיגיעו לחברה.

עם זאת, ז'יטניצקי ושות' המשיכה לספק לחברה שירותים במהלך השנים 2007-2001, לטענתה בשל הבטחה מצד יחזקאל כי ישלם את שכר הטרחה במידה והחברה לא תוכל לעשות כן.

ביום 15.12.02, נחתם הסכם בין דגן תאורה לבין חברת "רשתות תאורה בע"מ" (להלן: "רשתות תאורה"), במסגרתו נרכשה הפעילות העסקית של דגן תאורה בתמורה לתשלום בסך 1,800,000 ₪, אשר ניתן ב-45 המחאות בנות 47,200 ₪ האחת. לאחר מכן, במחצית שנת 2003 לערך, הועברו 32 מתוך אותן המחאות לידי צדדים שלישיים, כאשר 16 המחאות הועברו לידיה של ז'יטניצקי ושות'. בשל גלגול ההמחאות, ולנוכח ההליכים המשפטיים שנפתחו על ידי הבנקים, יזמה רשתות תאורה הליך של טען ביניים (ת.א 1431/03), במסגרתו ביקשה צו גודר כנגד הצדדים השלישיים שהחזיקו בהמחאות, בהם השותפות.

במסגרת הליך זה, טענו המערערים כי ההמחאות שהגיעו לידיהם, בסך כולל של 755,200 ש"ח ניתנו עבור תמורה שוות ערך – חוב שכר טרחה. טענה זו התבססה על נימוקים דומים לאלו שהועלו במסגרת ההליך בפני בית המשפט קמא – במרכזם הגרסה כי החל משנת 2002 נדרשו המערערים להשקיע שעות עבודה רבות יותר בייעוץ חשבונאי עבור המשיבים, ולאור כך "הוסכם בע"פ" כי מעתה ישלמו המשיבים שכר טרחה שעתי. כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט דחתה אחת לאחת את טענות המערערים, קבעה כי לא עלה בידיהם להוכיח את גרסתם באשר לחוב שכר הטרחה, והוסיפה אמירות חריפות באשר למהימנותו ותום ליבו של ז'יטניצקי, כפי שיבואר בהמשך. לאור כך, נפסק כי אין למערערים כל זכות בהמחאות המוחזקות על ידם.

אלא שהמערערים לא ויתרו על טענתם כי הוסכם בין הצדדים על חיוב שכר טרחה שעתי, והעלו אותה מחדש במסגרת התובענה נשוא הערעור שהגישו כנגד המשיבים בגין חוב שכר טרחה נטען של 1,137,339 ₪. במהלך הדיונים שנערכו בבית המשפט קמא, הודתה דגן תאורה בקיומו של חוב כלפי ז'יטניצקי ושות', אלא שלגרסתה הוא עומד לכל היותר על 260,000 ₪ - זאת על פי חישוב של תשלום שנתי בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, לאורך 6.5 וחצי שנים.

בעקבות הודאת החברה בחוב, ניתן ביום 9.7.2008 פסק דין חלקי כנגדה, במסגרתו חיובה בסך של 260,000 ₪. ואולם, נותר להכריע בטענות המערערים כי שכר הטרחה אמור להיגזר על בסיס שעתי, וכן לעניין אחריותו של יחזקאל לחוב שנפסק כנגד חברתו.

פסק דינה של הערכאה הדיונית (לאחר פסק הדין החלקי):

בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים כי הוסכם בין הצדדים לעבור למסלול של חיוב שעתי.

נפסק, כי דרישות המערערים באשר לחוב שכר הטרחה אינן סבירות, ואף סותרות את דרישות שכר טרחה שהמערערים עצמם דרשו בכתב מהנתבעים לאורך השנים. כך, במכתב מיום 5.6.2007 שלחו המערערים מכתב דרישה למשיבים, בו נדרשו לשלם חוב שכר טרחה בסך של 266,926 ₪, אך חודשיים בלבד לאחר מכן, ב-7.8.2007 שלחו מכתב נוסף, בו לפתע "תפח" החוב פי כמה וכמה, והועמד על 270,795$. בית המשפט תמה כיצד חוב בן עשרות אלפי שקלים, גדל בתוך כחודשיים לחוב בן מאות אלפי שקלים.

זאת ועוד, המערערים לא הציגו כל מסמך בכתב שמגבש את תנאי ההתקשרות, ושבאפשרותו להוכיח את טענתם כי הוסכם בין הצדדים על תשלום בגין שעות עבודה, להבחין מתשלום שנתי. הן המערערים והן המשיבים הסכימו כי עד שנת 2002 התקיים בין הצדדים הסדר בהתנהגות לפיו תקבל השותפות כ-40,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור שירותיה, ומשלא הוצגה ראייה אמינה ממנה ניתן ללמוד כי אומד דעת הצדדים היה להפסיקו, נקבע כי ההסדר נמשך עד לסיום ההתקשרות.

משכך, נפסק כי יש ליתן למערערים שכר ראוי עבור פועלם, שתואם את הסכום שנפסק במסגרת פסק הדין החלקי, כשבנסיבות העניין עולה כי השכר הראוי אף היה השכר המוסכם.

לעניין אחריותו של יחזקאל לחובות החברה, נקבע כי אין עילה להרים את מסך ההתאגדות, ברם מחומר הראיות עלה כי הסכים לשאת באופן אישי בחוב שכר הטרחה כחלקו בחברה (41%). על כן, חויב בסך של 106,600 ₪ - שמהווים 41% מסכום חוב שכר הטרחה.

דיון:

לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, מצאנו כי דין שני הערעורים להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן.

הלכה מושרשת היא, כי בית משפט שלערעור איננו מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן נפל בהם פגם היורד לשורשו של עניין, או שהמסקנה הנובעת בלתי מתקבלת על הדעת, וזאת רק כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 552 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(6 941, 945 (2004)).