ז'ולנה נ' לוזון ואח'

פסק דין

לפניי תביעה שעניינה תקיפתו הנטענת של התובע ביום 15.4.2009 בתל-אביב.

בהתאם לנטען בכתב התביעה, התובע טייל עם כלבו. כלבם של הנתבעים החל לתקוף את כלבו. למשמע נביחות הכלבים יצאו הנתבעים מביתם והחלו לצעוק על התובע שיפריד בין הכלבים. הנתבע 1 הניף את ידו בצורת אגרוף כלפי הנתבע 1 והחל מקלל ומאיים עליו; הנתבעת 2 החלה "לבעוט בתובע" ולקלל אותו [סעיפים 9 ו – 10 לכתב התביעה]. למקום הוזמנה משטרה. התובע דורש לחייב את הנתבעים ליתן לו פיצוי ע"ס 15,000 ₪. הנתבעים מכחישים מכל וכל את טענות התובע.

לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות והראיות, נחה דעתי שדין התביעה להידחות.

תקיפה מוגדרת בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פקודת הנזיקין") כדלקמן: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

עוולת התקיפה כוללת שלושה יסודות מצטברים: א. שימוש בכוח נגד גופו של אדם; ב. במתכוון; ג. ללא הסכמתו. בכל הקשור ליסוד השני – "במתכוון" – הרי שללא הוכחת הכוונה לתקוף לא מתקיימת עוולת התקיפה. ר' דברי המחבר ד' קרצ'מר: "... יש להבחין הבחן היטב בין יסוד הכוונה ובין יסוד הזדון. כוונה פירושה, שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה. לעומת זאת, זדון פירושו, שהמניע מאחורי המעשה של הפועל הוא פסול. סעיף 23 לפקודה וקבע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיסי בגופו של הנתקף, ושרצה בתוצאה זו" [ד' קרצ'מר "דיני הנזיקין – העוולות השונות – תקיפה וכליאת שווא", המכון למחקרי חקירה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, ג' טדסני, עורך, 1981 עמ' 8; ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 125, 113)].

על התובע להוכיח את יסודות התביעה, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לא מצאתי מקום להעדיף את גרסת התובע על פני גרסאות הנתבעים, לא מצאתי תימוכין חיצוניים לגרסת התובע ולמעשה נמצאו סתירות בעדותו.

להלן הסתירות ואי הדיוקים שנתגלו בגרסת התובע:

מהאמור בכתב התביעה עולה, כי בעת ההתקוטטות בין הכלבים לא היה הנתבע 1 עם כלבו (הוא הגיע מאוחר יותר, לאחר ששמע את נביחות הכלבים); בדו"ח הפעולה שערך השוטר שזומן למקום מצוין שהתובע דיווח ש"במהלך הטיול נתקל בשכן שטייל אף הוא עם הכלב שלו";

הטענה העיקרית מתמקדת בתקיפתו של התובע על ידי הנתבעת 2. עם זאת, בגרסה שנמסרה במקום האירוע לשוטר שהוזמן למקום אין זכר לטענה כאמור;

בעוד שבדיון שהתקיים ביום 25.2.2013 טען התובע כי "לא היו עדים לאירוע זה" [עמ' 4, ש' 28], הרי שבדיון קודם, שהתקיים ביום 11.7.2012, טען התובע: "יצאו החוצה הנתבעים ואימא של הנתבעת 2" [עמ' 2, ש' 3 – 4];

בעדותו ביום 25.2.2013 ציין התובע: "לשאלת ביהמ"ש אני משיב שרק הנתבעת נגעה בי, בעטה, לא היה מישהו אחר שנגע" [עמ' 6, ש' 15]; בעדותו במשטרה מסר התובע גרסה שונה. התובע טען: ".... הנשים שהיו במקום התחילו לבעוט בי ....".

מדובר באי דיוקים וסתירות הנוגעים לשורשו של עניין. לא ניתן לקבל את גרסת התובע.

מעבר לאמור, בכל הקשור לטענות בדבר אמירות שונות שהוחלפו בין הצדדים – אין מדובר בטיעון המקים עילת תביעה המזכה בתשלום של פיצויים. בכל הקשור לטענות בדבר תקיפתו של התובע על ידי הנתבעת 2 – לא שוכנעתי שהנתבעת 2 הייתה מסתכנת בתקיפת התובע, גבר גבוה ורחב גוף. ממילא, לא הוכח יסוד ה"כוונה", אשר הוכחתו מהווה תנאי לביסוס יסודות עוולת התקיפה. כמו כן, לא הוכחה טענת התובע לפיה הנתבע 1 הניף את ידו בצורת אגרוף.

לא הוכחו יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה בסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין, בכל הקשור לטענה לפיה כלבם של הנתבעים נמצא משוטט ללא בעליו, וזאת בשים לב לעובדה שלא נגרם לתובע נזק כתוצאה מעצם השוטטות של הכלב ללא השגחה. מעבר לאמור, הנתבעים טוענים שהאירוע אירע כאשר כלבם נמצא בחצר הפרטית של ביתם, כאשר התובע הוא שנכנס למקום עם כלבו ולא ניתן לשלול את האפשרות הזו, במיוחד כאשר בתביעה טען התובע שהוא הבחין בכלבם של הנתבעים "מסתובב חופשי, ללא רצועה וללא בעליו ....." [סעיף 6 לכתב התביעה], בעוד שבעדותו ביום 11.7.2012 טען שבעת שהתובע טייל ליד ביתם של הנתבעים "קפץ מהגדרות שלו כלב" [עמ' 2, ש' 1 – 3], טענה שלא נטענה קודם לכן; כמו כן, שוטר שערך תחקיר במקום ציין – על יסוד דברים שמסר לו התובע – כי "במהלך הטיול נתקל בשכן שטייל אף הוא עם הכלב שלו".

טענות התובע לא הוכחו; על כן, התביעה נדחית; אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, את הוצאות ההליך ע"ס 750 ₪, כל זאת בתוך 30 יום.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ג, 03 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: