ותד(עציר) ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

נגד העוררים בתיק 44917-08-11 והמשיב בתיק 45562-08-11 (ביחד, "הנאשמים") הוגש כתב אישום בת"פ 31024-08-11 בבית משפט השלום בחדרה ובקשר אליו הוגשה נגדם בקשה למעצר עד תום ההליך המשפטי.

בכתב האישום מיוחסות לנאשמים עבירות של סחיטה באיומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

כתב האישום מתאר מספר אירועים שהתרחשו על רקע הבחירות לרשות המקומית ביישוב ג'ת העתידות להתקיים ביום 11.10.11.

באירוע אחד מייחס כתב האישום לנאשמים איומים על אחיו של מועמד לרשות המועצה ("המתלונן") על רקע העובדה שאחיו של הנאשם מס' 1 גם הוא מועמד לרשות המועצה בבחירות הקרובות. כתב האישום מוסיף ומתאר אירוע נוסף של איומים על המתלונן ובהמשך מיוחסת לנאשמים התעלמות מהוראת שוטרים שעל פי הטענה הורו להם כי הם מעוכבים ועליהם להישאר במקומם עד שיגיעו כוחות התגבור.

על רקע אירועים אלה הוגשה, כאמור, בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים, אשר נטען בה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים, ראיות שיסודן בהודעות המתלונן ומשפחתו, הודעות השוטרים שהוזעקו למקום וכן לטענה כי הנאשמים קשרו עצמם לאירועים. עוד נטען כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם של הנאשמים יעמיד בסיכון את בטחון הציבור, בטחון המתלונן ויביא לפגיעה ביסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל, יביא לשיבוש מהלכי המשפט. טענה נוספת היתה שלכל הנאשמים עבר פלילי.

נטען גם שנוכח כל הטענות האמורות לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירות הנאשמים פחותה. בנוסף לנטען בבקשה למעצר עד תום ההליכים הוגש מטעם המדינה טיעון כתוב המפרט את הראיות לכאורה שעליהן מושתתת הבקשה את עילת המעצר ואת הנימוקים לכך שלדעת המדינה לא ניתן להסתפק בחלופה.

בית משפט קמא שמע את טענות ב"כ הצדדים וביום 28.8.11 הוא החליט כי הנאשמים יישארו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם וביום 29.8.11 הוא קיים דיון בעניינו של המשיב בעמ"ת 45562-08-11 ("חוסין") ולאחר ששמע טענות בקשר לחלופת מעצר ולאחר שהופיעו בפניו מפקחים מוצעים לחלופת המעצר, הוא החליט לשחרר את חוסין למעצר בית מלא ביישוב בקעה אל גרביה, כאשר הוא נתן הוראות מתאימות בקשר לפיקוח על חוסין ובקשר לערבויות שעליו ועל המפקחים להפקיד כתנאי לשחרור בערובה.

החלטת בית המשפט קמא מיום 28.8.11 הוא נושא הערר בתיק 44917-08-11 והחלטתו מיום 29.8.11 הוא נושא הערר שהגישה המדינה בתיק 45562-08-11.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בשני העררים החלטתי לקבל בחלקו את הערר בתיק 44917-08-11, ובכפוף לסייג שאותו אפרט להלן לדחות את הערר בתיק 45562-08-11.

ב"כ העוררים בתיק 44917-08-11 הרחיבו את הטיעון שעניינו התשתית הראייתית, הקלושה לטענתם, העומדת ביסוד הבקשה למעצר וביסוד החלטת בית משפט קמא. דעתי היא שהרחבה זו היתה מיותרת ובעניין זה אני תמים דעים עם מסקנתו של בית משפט קמא שאמר, בעמ' 15 של ההחלטה שבדיון בבקשה למעצר אין בית משפט נדרש לרף הראייתי כפי שיידרש במשפט עצמו.

מן הטעם הזה נראה לי שטענותיהם הנרחבות של ב"כ העוררים, אשר טחנו את חומר הראיות עד דק וניסו לשכנע כי יש בחומר סתירות ופירכות הן החטאה של העיקר מפני שגם לאחר בחינת טענותיהם, הן בפניי והן בפני בית המשפט קמא (כפי שמתקף מפרוטוקול הדיון בפניו), לא ניתן להגיע למסקנה שאין בכלל ראיות לכאורה הקושרות את העוררים לעבודות המיוחסות להם והשאלה היתה ונשארה עוצמתן של הראיות ומשקלן.

מן הטעם הזה ראוי היה למקד את הדיון בקיומן של עילות מעצר וכן, ובעיקר, באפשרות לשחרר את העוררים בערובה, וככל שקיימים נימוקים שלא לעשות כן, היה על המדינה להצביע על נימוקים אלה ולשכנע בקיומם.

בעניין אחרון זה הסתפקה המדינה בטיעון סתמי המשתקף בסעיף 18 לבקשת המעצר, שלפיו אין להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וגם בטיעון הכתוב שהוגש לבית המשפט לא הורחב הדיון בעניין זה.

עיון בהחלטת בית משפט קמא מלמד שבעוד אשר הוא נתן את דעתו בשאלת קיומה של עילת מעצר נגד כל אחד מן העוררים, הוא לא דן כלל ולא בחן את אפשרות קיומה של חלופת מעצר או במילים אחרות, את האפשרות של השגת מטרת המעצר גם אם ישוחררו העוררים בתנאים מסויימים.

בית המשפט קמא סקר את עברם הפלילי של העוררים ודומה כי מסקנתו היתה שלאור זאת אין צורך לשקול אפשרות של שחרורם בתנאים וממילא גם לא את התנאים לשחרור.

בכך לדעתי לוקה החלטתו של בית משפט קמא בחסר, שכן, מצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים היא שלכל הפחות תיבחן האפשרות לשחרר את הנאשם בערובה בתנאים כאלה או אחרים(כמפורט בסעיף 48 לחוק המעצרים), ורק כאשר הבחינה מביאה לתוצאה ששחרור כזה לא יוכל להשיג את מטרות המעצר, רק אז יש מקום להורות על מעצר עד תום ההליכים.

כאמור, אני סבור שהעניין שעליו מיקדו ב"כ העוררים את טיעונם אינו העניין העיקרי ואף לא החשוב בגדר ערר זה וההכרעה בו צריכה להינתן על רקע האפשרות, והצורך, לבחון קיומה של חלופה ראויה למעצר עד תום ההליכים.

בחינת כזאת לא נעשתה כלל ולטעמי די בכך כדי לקבל את הערר ולהורות על החזרת העניין לבית משפט קמא, על מנת שידון בהקדם (וככל שיש צורך בכך אף בפני שופט תורן) בתנאי השחרור בערובה בהתאם לחלופות סעיף 48 לחוק המעצרים.

בקשר לכך אוסיף כי גם אם אני תמים דעים עם בית משפט קמא לגבי חומרתן של העבירות המיוחסות לעוררים ועל אחת כמה וכמה כשעבירות אלה מיוחסות להם על רקע הליך של בחירות, שאין אפשרות להפריז בחשיבותו לעקרונות יסוד של מדינת ישראל, לא ניתן לקבל כי העוררים יישארו במעצר עד תום ההליך המשפט ללא שנבחנה כלל האפשרות של חלופת מעצר או במילים אחרות – שחרור בערובה ובתנאים.