ושדי ואח' נ' צברי ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מדירת התובעים בקומת הכניסה ברחוב אפרים אוירבך 10, ירושלים, בעילות של אי תשלום דמי שכירות, עריכת שינויים במושכר, גרימת נזק למושכר וכן הטרדה והרגזה. כן נתבע סעד כספי בגין דמי השכירות שלא שולמו ובגין העלויות שלפי הנטען יידרשו להשבת המושכר למצב ראוי למגורים.

הנתבעים מתגוררים בנכס על פי הסכם שכירות מוגנת מיום 16.5.95. התובעים, בעלי הנכס, מתגוררים בדירה שמעל דירת הנתבעים.

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו באופן יסודי את הוראות ההסכם כמפורט להלן:

לא שילמו את דמי השכירות המוגנת מאז שנת 2005.

התקינו מדרגות וגלריה גדולה בחודש אפריל 2008, בלי לקבל את הסכמת התובעים.

התקינו ונטה המפיקה רעש וריח רע המגיע עד לסלון ביתם של התובעים, המתגוררים ממש מעל המושכר, תוך יצירת מטרד תברואתי ואסתטי.

הזניחו ופגעו קשה בקירות המושכר, בריצוף, בקרמיקה ובצבע הארונות עד שהמושכר נראה כחורבה והרוס עד היסוד.

עוד נטען כי הנתבעים מונעים מהתובעים להיכנס למושכר, משאירים פסולת בשטח הכניסה למבנה, מתגרים בתובעים ויוצרים פגיעה קשה באיכות חייהם.

הנתבעים מכחישים את הטענות בדבר הפרת הסכם השכירות ובדבר גרימת נזק לדירה וטוענים כי התובע מתנכל להם ומתעלל בהם. בין היתר נטען כי התובע הסיר חבלי כביסה ו"מחיצת צניעות" שהיו מותקנים בחצר הבית לשימושם של הנתבעים; פירק חלק מהריצוף בחצר אשר הנתבעים נהגו להקים עליו סוכה; אסר על הנתבעים לאחסן את עצי הסוכה על גג מטבחם בניגוד למנהגם כל השנים; העתיק את מקומם של דוד החימום וקולטי השמש לנקודה אחורית על הגג, מקום שהשמש אינה מגיעה אליו משך רוב שעות היום; איננו בוחל בכל מעשה ערמה להציק לנתבעים ולהטריד אותם ואת ילדיהם, הכל כדי להצר את צעדיהם ואולי לגרום להם לשקול לעבור למקום אחר.

הנתבע הגיש בעבר תביעה כנגד התובע בבית דין צדק של העדה החרדית.

בכתב התביעה נשוא תיק זה נטען כי הנתבעים אינם מקיימים את החלטות בית הדין. הנתבעים טענו מנגד כי בהוראת בית הדין שילמו לתובעים את דמי השכירות שהיו חייבים בהם, וכי התובעים מנועים להביא את תביעתם בפני בית משפט זה שכן קיבלו עליהם להתדיין בפני גוף שיפוטי אחר.

לא נטען כי החלטות בית הדין מחייבות בהליך זה, לא הובהר מה התוקף של החלטות בית הדין, ולא הוצג כל הסכם בוררות. אני דוחה, אפוא, את הטענה כי התובעים מנועים מלהביא את תביעתם בפני בית משפט זה או כי בהחלטת בית הדין יש משום מעשה בית דין.

אי תשלום דמי השכירות

בכתב התביעה נטען כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות מאז שנת 2005, וכי תחשיב של דמי השכירות שלא שולמו עד שנת 2011 מגיע לסך של 17,000 ₪, מתוכם שילמו הנתבעים סך של 3,600 ₪.

בתיק ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 15.6.11. בדיון שנערך בפני כב' הרשם פוני ביום 12.9.11 בבקשת הנתבעים לבטל את פסק הדין הודיע התובע כי "דמי השכירות שולמו ויכול להיות שנשארו הפרשים מסוימים שאנחנו צריכים לברר". פסק הדין בוטל בהסכמת הצדדים.

בתצהירו מיום 19.3.12 חזר התובע על הטענה כי דמי השכירות שלא שולמו עד לשנת 2011 עומדים על סך של 17,000 ₪ וכי הנתבעים שילמו סך של 3,600 ₪ על חשבון דמי השכירות (התובע, סעיף 6.1 לתצהיר).

הנתבע הצהיר כי בהוראת בית הדין שילם לתובעים את כל דמי השכירות, למעט הפרשים, אשר ביחס אליהם בית הדין טרם נתן הוראות, וכי התובעים קיבלו את דמי השכירות והסכימו להם (הנתבע, סעיף 9 לתצהיר).

בחקירתו הנגדית של התובע התברר כי הסך של 3,600 ₪ שהודה כי שולם על ידי הנתבעים הינו דמי שכירות עבור השנים 2010-2005 לפי חישוב של 50 ₪ לחודש. סכום זה שולם בעקבות החלטת בית הדין. עוד הוברר כי יתר הסכום שנתבע מתייחס להפרשים שלטענת התובע מגיעים לו משנת 95' ועד היום (עמוד 19 לפרוטוקול).

התובע נשאל מדוע הצהיר בפני הרשם כי דמי השכירות שולמו והשיב "דמי השכירות שולמו כי הבד"ץ אילץ אותי. מה זה נשארו? נשארו הפרשים משנת 95' ועד היום" (שם).