ורשבסקי(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי ערר על החלטת בית משפט שלום פתח תקווה (כב' השופטת וייס) במסגרת תיק 61421-10-10 בו נעצר העורר עד תום ההליכים.

על פי הערר שלפניי, הוגש כנגד העורר כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקווה המייחס לעורר שלוש עבירות סחר בסם מסוכן ועבירת תווך בסם מסוכן. יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, ביום 4.11.10 קבע בימ"ש קמא: "הנני נעתרת לבקשת ב"כ המשיב ומורה לשירות המבחן למבוגרים להכין תסקיר מעצר אודות המשיב אשר יתייחס בין היתר לחלופות מעצר ראויות ולאפשרות איון מסוכנות הנשקפת לכאורה מן המשיב בדרך של חלופת מעצר, כמו כן יבדוק שירות המבחן עניין של שימוש בסמים ואלכוהול על ידי המשיב".

כשבקשת ב"כ העורר הייתה בפני בימ"ש קמא לבחון חלופת מעצר בית וחלופת מוסד גמילה.

ליום 2.12.10 התקבל תסקיר שירות מבחן במסגרתו לא בחן השירות עברו הפלילי של העורר, לא בחן אפשרות שליחתו לחלופת מעצר למוסד גמילה על אף קביעתו כי העורר נזקק לטיפול בנושא זה והביע רצון ומוטיבציה לכך. שירות המבחן במסגרת אותו תסקיר נמנע מלהמליץ על אמו של העורר כחלופת מעצר ומכאן הערר שלפנינו.

במסגרת הערר נטען כי בימ"ש קמא טעה כשקבע כי ההלכה הרווחת היא להפנות עורר לחלופה למוסד גמילה רק בשלב טיעונים לעונש אלא אם כן החל בהליך גמילה טרם ביצוע העבירה שכן להלכה זו חריגים וכבר הוכח כי ניסיונות גמילה בשלב מעצר צולחים יותר מגמילה בשלבים אחרים, המדובר בבחור צעיר יליד 89, במהלך הדיון היפנה ב"כ העורר את בית המשפט להחלטות שניתנו לאחרונה על ידי כב' השופטת ארבל במסגרתן שחרר בית המשפט העליון לחלופה במוסד גמילה, לאור כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט להורות לקצין מבחן לבחון אפשרות שילוב העורר למוסד גמילה.

ב"כ המשיבה מתנגדת, מפנה לחומרת העבירה ואין מקום לטענתה להקבלה באמור בהחלטות בית המשפט העליון לענייננו.

לגופו של עניין: דין הערר להידחות. ההלכה הרווחת הינה כי מיקומם של הליכי טיפול וגמילה בשלב ביצוע עונש ולא בשלב מעצר ורק במקרים חריגים התלויים במסוכנות הנאשם , בסיכויי הצלחת הטיפול ובשאלת כנות רצונו של נאשם להיגמל יתאפשרו שחרורו לחלופת מעצר לשם גמילה, כך נאמר בהחלטת כב' השופטת ארבל בבש"פ 8791/10 ובהחלטתה בבש"פ 8572/10 נאמר כי ככל שמדובר בעבירות של סחר בסמים בהיות העבירה אחת מאלה החמורות בספר החוקים ועקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור הרי שפועל יוצא מכך כי ככל שמדובר בעבירות סחר בסמים רק במקרים חריגים ניתן לשלול חזקת המסוכנות האמורה ולהצדיק שחרורו של נאשם לחלופת מעצר. דהיינו, בבש"פ 8791/10 שם העבירות היו סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בשכרות, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים במסגרתה נהרגה חברתו לחיים של המבקש בבש"פ זה לה אמור היה להינשא כשבמוקד ההחלטה הייתה הטראומה שעבר העורר בעקבות תאונת הדרכים כשבמסגרת גמילה יוכל לעבד טראומת התאונה. לא דומה מקרה זה לעניינו של העורר שבפניי כלל ועיקר לאור האמור לעיל. ההחלטה בבש"פ 8572/10 קרובה יותר לענייננו וממקדת הכלל לעניין גמילה מסמים לפיו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהא להפנות לגמילה במוסד גמילה מי שמיוחסות לו עבירות של סחר בסמים.

למיטב ידיעתי הלכה זו שרירה וקיימת ואכן רק במקרים חריגים יוצאי דופן ניתן יהא לשחרר. השאלה העומדת בפתחינו הינה האם מקרה זה של העורר נמנה על אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים שחרור לחלופה.

בהחלטת בית משפט השלום מיום 4.11.10 לא ביקש בית המשפט לבחון כלל ועיקר חלופה למוסד גמילה, כל שביקש הוא לבדוק עניין שימוש בסמים ואלכוהול על ידי המשיב. אה ותו לא. אני חולקת על הפרשנות שנתן ב"כ העורר להחלטת בית המשפט ברישא בה כתב בית המשפט: "הנני נעתרת לבקשת ב"כ המשיב ומורה לשירות המבחן למבוגרים להכין תסקיר מעצר" וכי באמירה זו הסכים בית המשפט לכל בקשותיו של ב"כ העורר הכוללות בין היתר חלופת מעצר בדרך של מוסד גמילה.

אילו היה בדעת בית משפט קמא לבחון חלופה בדרך של מוסד גמילה היה אומר זאת במפורש ולא מבקש לבחון רק עניין שימוש סמים ואלכוהול אלא היה מבקש לבחון מוטיבציה לגמילה.

אינני מקבלת טענת ב"כ העורר כי ניסיון החיים מלמד שגמילה בשלב מעצר עדיף ומצליח יותר על פני גמילה בשלב שלאחר הרשעה וטרם טיעונים לעונש.

השלב הראוי לגמילה מסמים הוא טרם טיעונים לעונש כפי שנפסק בפסיקה ארוכה ורחבה.

תכלית מעצר עד תום ההליכים הינו איון מסוכנות. תכלית גמילה שלב טרם טיעונים לעונש הינו להציג בפני בית המשפט נאשם שהביע חרטה מלאה כשפניו לשיקום העושה כל לאיל ידו לשיקום דרכיו לחזור לדרך המוטב, לחדול מפגיעה בחיי החברה הסדירים והעונש יישקל בין היתר הן על פי העבירות בהן הורשע והן על פי מצבו השיקומי בו נמצא טרם טיעונים לעונש. כל עוד לא שונתה הלכה זו יש לבחון בדקדקנות שליחת נאשם במסגרת מעצר עד תום הליכים לקבלת טיפול גמילה. לטעמי לא די באמירה בפני קצין מבחן כי רצונו של העורר לקבלת טיפול גמילה.

רצון, מוטיבציה לגמילה חייבת להראות במעשים ולא להיות מובעת מילולית בלבד. מעשים קרי, קבלת טיפול גמילה הלכה למעשה, או, הכנה לקבלת טיפול גמילה במוסד גמילה מוכר כשהעורר כבר היה בראיון או נקבע לו ראיון למועד ידוע וכל זאת כשחרב מעצר אינה מעל ראשו. רק בדרך זו מוכיח העורר את רצונו הכן והאמיתי להגיע לטיפול גמילה.

עיינתי עיין היטב בהחלטות כב' השופטת ארבל שהוצגו בפניי על ידי ב"כ העורר ולא מצאתי כי ניתן להקביל ענייננו לאמור בהחלטות אלה, לאף אחת מהן ולא מצאתי כי מתקיימים בענייננו אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות שליחתו של העורר לקבלת טיפול גמילה.

ומשכך, אין מקום לשלוח העורר לקבלת תסקיר לבחון רצונו בטיפול גמילה.

לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא.

הערר נדחה.

ניתנה והודעה היום י"ד טבת תשע"א, 21/12/2010 במעמד הנוכחים.