ורקשטל נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

פתח דבר

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בת"א-יפו (כב' השופט ש.מ. מזרחי) מיום 19.11.2013 בתיק 11135514, לפיו הורשע המערער בעבירה של חנייה במקום אסור, בניגוד לסעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד – 1983 (להלן: "חוק העזר") ונגזר עליו קנס בסך 250 ₪. הערעור מכוון כלפי הכרעת הדין בלבד.

2.לאחר שבחנתי את הכרעת הדין, את מכלול הראיות ואת טיעוני הצדדים, החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על זיכויו, מחמת הספק, של המערער מהעבירה בה הורשע. להלן יפורטו נימוקיי.

העובדות והמחלוקת:

3.ביום 19/1/2011 בשעה 16:29 נמצא רכבו של המערער חונה במקום בו החנייה אסורה, ברחוב רבינוביץ שפ"ר מול בית מספר 20 בתל אביב.

אין חולק שבמקום מוצב תמרור "אין חניה או אין עצירה פרט לפריקה וטעינה ושלא לצורך פריקה וטעינה מיידית ובלתי פוסקת" (להלן: "התמרור"), ומצידו האחר של התמרור, אסורה החניה, מכח אבני שפה של המדרכה הצבועות לסירוגין אדום-לבן (להלן: "צידו האחר של התמרור") (ראו תמונה מ/2).

לטענת המשיבה, שנתקבלה על ידי בית משפט קמא, חנה המערער במקום בו החניה אסורה על פי התמרור.

לטענת המערער, חנה בצידו האחר של התמרור, ולפיכך, עומדת לו ההגנה מכוח סעיף 2(א) לחוק חנייה לנכים תשנ"ד – 1993 (להלן: "חוק חנייה לנכים").

הכרעת הדין של בית משפט קמא:

4.בהכרעת דין מפורטת הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה שיוחסה לו, לאחר שמצא לאמץ את עדות המפקח, עד התביעה, "ככל הנוגע לפן העובדתי שבה... למעט תיאור הרחוב בו חנה הנאשם ולהצבת תג נכה על שמשת רכבו".

5.לאחר בחינת עדויות המפקח, המערער ויתר הראיות, קבע בית משפט קמא, ממצאי עובדה, ובין היתר, את הממצאים הבאים:

א.המערער חנה במקום לפחות חצי שעה. בית משפט קמא ביסס קביעה זו על דברי המערער בישיבת המענה 30.10.12, כי היה במקום "חצי שעה" [פרוטוקול הדין מיום 30.10.12, עמ' 3 שורה 28]. בית משפט קמא דחה גרסת המערער בעדותו כי חנה במקום כ"חצי שעה".

ב.המפקח הגיע למקום העבירה והמתין כ-10 דקות לפני עריכת הדו"ח.

ג.רכב המערער לא הפריע לתנועת כלי הרכב העוברים ברחוב.

ד.ברכב היה תג נכה. בעניין זה קיבל בית משפט קמא את גרסת המערער וקבע כי המפקח לא שם ליבו לתג הנדון בעת עריכת הדו"ח.

ה.המדובר באתר מסחרי ויש במקום תנועה גדולה של רכבים הפורקים וטוענים סחורות לחנויות ברחוב.

6.על יסוד ממצאי עובדה אלה קבע בית משפט קמא כי למערער לא עומדת הגנת ס' 2(א) לחוק חנייה לנכים, שכן החניית הרכב, לפחות מחצית השעה בהעדר מקום חניה פנוי, במקום היחיד שיועד לפריקה וטעינה, מהווה הפרה ממשית לתנועה כמשמעותה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 5273/12 ורע"פ 1300/13 גיא נ' מדינת ישראל (9.5.13) (להלן: "הלכת גיא").

דיון ומסקנות

7.לאחר שבחנתי את הכרעת הדין, עדויות המפקח והמערער ויתר הראיות שהוגשו לפני בית משפט קמא וכן את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל וכי מחמת הספק, היה מקום לזכות את המערער.