ורובל חנה נ' שמעון מלול-חברת קדישא

פסק דין

1. בפני תביעת התובעת להשבת סכום כספי ששילמה לנתבעת עבור רכישת חלקת קבר בחיים עבור אימה, הגב' רניה מונדל, ביום 12.2.07. לטענת התובעת, לאחר ביצוע התשלום בסך של 7,500 ש"ח, התברר לה כי הנתבעת דרשה ממנה תשלום ביתר אשר אסור לנתבעת לגבות ממנה עפ"י הוראות החוק הרלבנטיות, ולפיכך היא מבקשת את השבת הסך העולה על התעריף שהיה קבוע בחוק, לרכישת חלקת קבר מהנתבעת.

הדיון בהליך זה עוכב על ידי למשך תקופה ארוכה וזאת מאחר ובענין דומה אשר בו ניתן פסק דין על ידי בית משפט זה (ת.ק. 362/06, פסק דינה של כב' השופטת דגן מיום 15.2.07) הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רת"ק 1724/07 חברת קדישא נ' שוטנפלד חיים ורוזה (להלן: "הערעור") ובהתאם להחלטת כב' השופט עמית מיום 3.6.07, הוריתי על עיכוב הדיון בתביעה זו עד להכרעה בערעור.

2. ביום 15.2.09 ניתן פסק הדין בערעור ובו סקר כב' השופט עמית בצורה מעמיקה ומקיפה (כהרגלו בקודש) את העובדות הרלוונטיות, שברובן רלוונטיות גם לתביעה שבפני, את המסגרת הנורמטיבית והשתלשלות המצב התחיקתי, ואת הליכי הבג"צ שנוהלו במקביל על ידי הנתבעת ואשר בגינם עוכב גם מתן פסק הדין בערעור.

אין צורך כי אחזור ואפרט את האמור בפסק הדין בערעור בו נקבע כי הנתבעת לא היתה זכאית, עד לתיקון חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 (להלן: "החוק") באמצעות חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 15), התשס"ט-2008 (להלן: "החוק המתקן") וקביעת תעריף עבור בית העלמין תל-רגב (דבר שנעשה בעקבות עתירת הנתבעת לבג"צ), לגבות מאזרחים המבקשים לרכוש חלקת קבר בחיים מהנתבעת, אף באם הם רוכשים חלקה כזו בבית העלמין תל–רגב, סכום העולה על הסכום שהיה קבוע בתעריף הקודם שהיה בתוקף במועד רכישת חלקת הקבר, ביחס לנתבעת.

לאחר שדן כב' השופט עמית בטענות הנתבעת אחת לאחת נקבע על ידו כדלקמן:

"סיכומו של דבר, שכל עוד לא נכנס התעריף החדש לתוקף, המבקשת לא היתה רשאית לגבות תשלום עבור רכישת חלקת קבר בחיים אלא על פי התעריף שנקבע לגביה בתוספת לחוק. בהעדר הסכמה מפורשת בחוק המבקשת לא היתה רשאית "לגלגל" את הבעיה שנוצרה ואת עלותה על הציבור הרוכש חלקת קבר בחיים, גם אם משמעות הדבר הפסד כלכלי. על המבקשת להפנות טענותיה כלפי המחוקק והיה עליה לפעול לתיקון המצב כפי שלבסוף נעשה על ידה, באמצעות המחוקק ובית המשפט הגבוה לצדק. "

לאור זאת, נדחתה בקשת רשות הערעור של הנתבעת ופסק הדין בת.ק 362/06 אשר חייב את הנתבעת להשיב לה"ה שוטנפלד את הסכום ששילמו עבור חלקת קבר בחיים מעבר לסכום הקבוע בתעריף, נשאר על כנו.

3. על אף הקביעות הברורות בפסק הדין בערעור סרבה הנתבעת להשיב לתובעת שבפני את הסכום ששילמה מעבר לתעריף שהיה בתוקף במועד רכישת חלקת הקבר על ידה, תוך שבא כוחה, עו"ד טמבור, תוקף את פסק הדין בערעור. לאחר עיון בפסק הדין המנומק כדבעי שניתן בערעור, אינני רואה לנכון לסטות מקביעותיו ואין בכוונתי להידרש לאותן הטענות שהעלתה הנתבעת ואשר נדחו, אחת לאחת, על ידי כב' השופט עמית.

4. שתי טענות העלתה הנתבעת בפני שלא מצאתי להן התיחסות בפסק הדין בערעור:

הראשונה – טוענת הנתבעת כי ככל שניתנת לתובעת הזכות לבטל את ההסכם שנערך עימה ביום 12.2.07, הרי שיש לתת זכות מקבילה לנתבעת שכן, במצב דברים כזה, לא התקיים מפגש רצונות בין הצדדים, ההסכם מבוטל ויש להורות לכל צד לבצע השבה, כך שהתובעת תקבל בחזרה את מלוא כספה ואילו הנתבעת לא תהא מחוייבת לשמור לאימה את חלקת הקבר אלא אם כן תרכש החלקה בהתאם לתעריפים החדשים שנקבעו בתוספת לחוק המתקן.

השניה - לגישתה של הנתבעת יש להחיל את התעריף החדש החל ממועד הקמת בית העלמין בתל רגב (בשנת 2003) וזאת על אף שבחוק המתקן לא נקבע מועד רטרואקטיבת להחלת התעריף החדש.

5. הטענה השניה אמנם לא נדונה ישירות בפסק הדין בערעור עמית אולם פסיקת בית המשפט העליון בענין זה הינה ברורה וחד משמעית ולפיה בהעדר נסיבות מיוחדות או טעמים מיוחדים, אין לראות את התקנות כחלות למפרע (ראה בג"צ 28/94 בצלאל צרפתי נ' שר הבריאות פד"י מט (3) 804, 817 (1995) והפסיקה המובאת בסעיף 21 לפסק דינו של השופט עמית).

ב"כ הנתבעת טען כי משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו כי הנתבעת לא תוכל לממן את עלות הקבורה בתל רגב בכל אותם מקרים שבהם נרכשה חלקת קבר בחיים לפני שנכנס לתוקפו החוק המתקן, והדבר עלול להביא לקריסתה הכלכלית. אינני סבורה כי יש בכך טעם מיוחד המצדיק את החלת התקנות למפרע. טענות אלו הועלו על ידי הנתבעת הן במסגרת הליך החקיקה ובבג"צ והן במסגרת הערעור, ואין כל צורך שאחזור ואדון בהן. משלא מצא לנכון המחוקק לקבוע תוקף רטרואקטיבי לחוק המתקן ולתעריף שנקבע מכוחו, אין מקום שביהמ"ש יקבע אחרת ומקובלת עלי לחלוטין קביעת כב' השופט עמית כי טענות אלו על הנתבעת להפנות למחוקק ו/או לממשלה ולא לאזרחים הרוכשים ממנה את חלקות הקבר.

6. באשר לטענת ביטול ההסכם, סבורתני שב"כ הנתבעת אינו דק פורתא בענין זה. התובעת מעולם לא ביקשה לבטל את ההסכם עימה, אלא תביעתה הינה תביעה להשבת סכום ששילמה ביתר וזאת תוך אכיפת הוראות החוק החלות על הנתבעת כרשות שלטונית והתאמת ההסכם שבין הצדדים להוראות אלו.

אין ספק כי בהסכם שבין האזרח לנתבעת, שהינה גוף פרטי המפעיל סמכות סטטוטורית של הענקת שירות ציבורי חיוני, וככזו היא מחויבת לפעול במסגרת גבולות החוק וחלות עליה נורמות של המשפט הציבורי (ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (1994), אין מדובר בהתקשרות בין צדדים שווים בכוחם או ביכולתם לדעת את המצב המשפטי ו/או החקיקתי השורר בתחום רגיש וחשוב זה. הנתבעת, כמי שקיבלה סמכויות מהמדינה להעניק שירותי קבורה לאזרחים, היא המחוייבת לפעול על פי הוראות הדין החלות עליה, והתובעת רשאית היתה להניח, בעת ההתקשרות עימה, כי הנתבעת אכן פועלתדלת אמותיו של החוק.

אמנם, התובעת תארה "משא ומתן" לכאורה שהתקיים בינה לבין נציג הנתבעת, אולם אין בכך להעיד כי מדובר בהתקשרות שנעשתה על בסיס מפגש רצונות, שכן לתובעת אין אפשרות לפנות לגוף אחר על מנת לקבל את שירותי הקבורה, וברי כי התובעת סברה כי הסכום הנגבה ממנה, הינו בתחום התעריף שרשאית הנתבעת לגבות.

משנקבע על ידי בית המשפט בערעור כי אין הדבר כך, וכי הנתבעת זכאית היתה לכל היותר לגבות מהתובעת את הסך של 3221 ₪ (שהם 80% מהתעריף שהיה קיים בעת ההתקשרות) זכאית התובעת להחזר הסכום ששילמה ביתר וזאת מבלי שהדבר כרוך בביטול ההסכם מעיקרו. ברור לחלוטין כי לצדדים אינטרס מנוגד בענין זה, אולם אני סבורה כי אין להעדיף את האינטרס של הנתבעת ולהעניק לה את זכות ביטול ההסכם בשלב זה שכן, בכך יהא להעמיד את התובעת "בפני שוקת שבורה" מאחר ובמצב התחיקתי נכון להיום אין היא יכולה עוד לרכוש חלקת קבר אלא בתעריף החדש, העולה יותר מפי שלושה על התעריף הקודם.

משמעות קבלת טענת הנתבעת בהליך זה, הינה עקיפת פסק הדין בערעור תוך "גלגול" התוצאות הכלכליות של היעדר תעריף חדש על התובעת במקרה זה, ודבר זה אינו ראוי בעיני ואף עומד בניגוד לקביעת הבג"צ, עליה הסתמך גם כב' השופט עמית, ביחס לטענת הנתבעת כי גם על פי המצב החקיקתי לאחר תיקון החוק טרם נקבע תעריף לבית העלמין תל-רגב בשל אי התקימות תנאים שונים שנקבעו בחוק, ולפיה: "על פי החוק כל עוד לא אושר התעריף הגבוה (התעריף בחוק המתקן –פ.ל.) רשאית העותרת לגבות את התעריף שקדם לזה שבתיקון".

לאור כל זאת אני מקבלת את התביעה בחלקה (שכן, לא ניתן כל הסבר להעמדת סכום התביעה על הסך של 5,000 ₪) ומורה לנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 4,279 ₪ (שהוא ההפרש בין הסך של 7,500 ₪ ששולם על ידה לבין התעריף הקודם שעמד על סך של 3,221 ₪). לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה בלבד מיום 28.10.07 ועד ליום 15.2.09 (מועד מתן פסק הדין בערעור) וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.2.09 ועד למועד התשלום בפועל.