וקסלר נ' קראוז ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

ביום 27.02.12 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה עדה מטעם התובע ועד מטעם הנתבע והוגשו הראיות.

לטענת התובע בכתב התביעה בשעה שנסע התובע ברכבו בראשון לציון התנגש בו רכב הנתבע בצדו הימני ונגרם למראה נזק.

לטענת הנתבע האירוע ארע בנתניה, עת יצא הנתבע מחניה טען התובע כי פגע בו הנתבע וגרם נזק למראה. הנתבע טען כי לא היה מגע בניהם ולא נגרם נזק למראה.

הצדדים חלוקים למעשה בכל דבר בתיק. מיקום התאונה, התרחשותה של תאונה ועצם קיום נזק לרכב התובע כתוצאה מהתאונה.

אין חולק, כי במקרה הרגיל, על התובע נטל הראיה, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה", ואולם מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה: "מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד , פ"ד יב(2) 2017, 2063ב (1958)). "באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע, כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ' 1764), ראה גם: תאמ (י-ם) 18301/08 ליסינג בע"מ נ' צביה פישר (פורסם בנבו)), שם צוטטו הדברים.

בתיק כאמור כל נסיבות קרות התאונה היו במחלוקת.

לעניין מיקומה של התאונה. בעוד התובע טען כי התאונה התרחשה בראשון לציון טען הנתבע כי התאונה התרחשה בנתניה. התובע בהודעתו כתב "רכב הקארנס יצא מהחניה בנתניה". מדובר בסתירה בגרסת התובע שלא ניתן לה הסבר בבית המשפט.

הנתבע צילם את רכב התובע מיד לאחר קרות התאונה. מתמונות אלו ניתן לראות כי בחלק האחורי של המראה אין נזקים כפי שתיאר התובע. שכן בתמונות הנזק שצולמו ע"י השמאי כחודש לאחר התאונה נראה כי המראה נוטה כלפי מטה זאת בניגוד לצילומי התמונות כפי שצולמו מיד לאחר קרות התאונה.

על פי חוות שמאי בדיקת הרכב נעשתה ביום 28.03.12 בעוד התאונה התרחשה ביום 27.02.12. בנסיבות אלו ובהעדר הסבר אחר, לא ברור לבית המשפט כיצד זה נסע התובע במשך חודש ללא מראה כפי שצולם הנזק ע"י השמאי. אין מדובר בפגיעה אסתטית. כי אם בפגיעה בטיחותית של ממש ובית המשפט מתקשה לקבל את האפשרות כי התובע נסע במשך חודש ימים, כך.

לאחר ששמעתי את העדויות, בחנתי את הראיות בשים לב לנסיבות קרות התאונה אני מוצא לקבוע כי התובע לא עמד בנטל הנדרש ממנו לצורך הוכחת תביעתו. מצאתי כי קימות סתירות בגרסתו ובנסיבות האמורות לעיל אני מוצא לדחות את התביעה.

סוף דבר יש לחייב את התובע לשלם לנתבע, שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,200 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ג, 01 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: