וקנין נ' אבאיב

פסק דין

1.ראשיתו של הליך זה בתביעה כספית בסכום קצוב בסך 36,811 ₪ לפי סע' 81 א 1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, בטענה להפרת הסכם התקשרות עם התובע – וקנין חיים כנגד הנתבע אבאיב אדוארד ישראל.

לאחר שבהסכמת הצדדים בדיון מיום 25.3.2009 ניתנה רשות להגן, התנהלה התביעה בסדר דין מהיר.

יובהר כי עקב שינוי סדרי עבודה בבית המשפט עבר תיק זה לטיפולי מכב' השופט דלוגין. ההוכחות נשמעו בפני ביום 27.1.2011.

טענות הצדדים

2.להלן יובא פירוט תמציתי של טענות הצדדים כפי שאלו משתקפות, בין השאר, בכתבי הטענות ובתצהיריהם.

טענות התובע

3.לטענת התובע ביום 15.7.08 נחתם בינו לבין הנתבע הסכם למכירת עסק מסוג מינימרקט ברחוב יהודה 6 ראשון לציון (להלן: "העסק"), כולל ציוד ומלאי בסכום של 300,000 ₪. בהסכם נקבע פיצוי מוסכם בזו הלשון: "מוסכם בין הצדדים על סכום של 10,000 $ אם אחד הצדדים מתחרט בעסקה זאת".

ההסכם נחתם במעמד הנתבע, אביו של הנתבע וגיסו של האחרון לאחר שבחנו את העסק למדו אותו וקיבלו פרטים מלאים אודותיו. התובע סיפק פרטים מלאים אודות העסק; אודות תנאיו של הסכם השכירות עם משכיר העסק מר אלי רז; אודות העובדה כי העסק מתנהל ללא רשיון עסק. עוד טען התובע כי במעמד החתימה נכח במקום רוכש פוטנציאלי נוסף, אולם בשל לחצו של הנתבע לחתום באופן מיידי על העסקה נחתמה זו עם האחרון.

לטענת התובע, הנתבע ביקש כי העסקה תצא אל הפועל רק בתום צום תשעה באב, מאחר ואינו מקיים עסקאות בתקופה זו.

4.על אף זאת למרות שהנתבע למד את התנהלות העסק במשך למעלה מחודש, סופו של יום סרב לקיים את ההסכם, התחמק מהתובע, סרב להשיב לטלפונים שלו, ודחה את טענות התובע לתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בגדרי החוזה.

5.באשר לגובהו של הפיצוי המוסכם טען התובע כי במעמד חתימת ההסכם היה על הנתבע להשאיר לתובע סכום כסף מסוים כמקדמה על חשבון העסקה אך משעה שלא היה ברשותו המחאה או שטר בטחון הגדילו הצדדים את סכום הפיצוי המוסכם מ – 1000 ל – 10,000 דולר ואישרו בחתימתם את הגדלת הסכום.

משעה שהנתבע הפר את הסכם ההתקשרות עם התובע עליו לשלם את סכום הפיצוי המוסכם בסך 10,000 דולר ארה"ב בערכם בשקלים ביום ההפרה – 10.8.08 – 36,811 ₪.

טענות הנתבע

6.הנתבע טען כי המסמך אשר עליו חתם עם התובע אינו הסכם מחייב אלא בסיס עקרונות ראשוני להסכם, אשר יצא אל הפועל רק לאחר בירורים אשר על הנתבע היה לערוך מול עיריית ראשון לציון בקשר עם רשיון העסק ומול משכיר הנכס בקשר לתנאי השכירות.

יצוין כבר עתה כי טענה זו בגרסתה זו עלתה לראשונה בסיכומי ב"כ הנתבע ומשכך מהווה שינוי חזית מובהק.

7.לטענת הנתבע לאחר חתימת המסמך האמור ולאחר בירורים שערך הסתבר כי התובע הוליכו בכחש מאחר שהאזור בו נמצא העסק עומד בפני פינוי, העסק מתנהל ללא רישיון, וכי תנאי השכירות בעסק הינם לשנה בלבד ושנת אופציה נוספת אחת בלבד. עוד נטען כי התובע העלים מן הנתבע פרטים מהותיים הקשורים בעסקה והציג מצג מוטעה ביחס למצב הנכס.

לאחר שהיה ברשותו כל המידע פנה הנתבע לתובע, הודיע לו על ביטול ההסכם והציע לו תשלום בסך 1,000 דולר ואף זאת לפנים משורת הדין. התובע סרב להצעה ונקט כלפי הנתבע בלשון מאיימת.

8.הנתבע טען כי במעמד החתימה סוכם על פיצוי מוסכם בסך 1000 דולר ארה"ב בלבד. סכום ריאלי, לטענת הנתבע, בו היה עליו לשאת לו היה עולה מבירוריו, כפי שעלה בסופו של יום כי העסקה אינה יכולה לצאת לפועל. הנתבע גילה לראשונה במועד קבלת כתב התביעה כי התובע שינה את הסכום ללא ידיעתו ל – 10,000 דולר ואף זייף את חתימתו ליד התוספת האמורה. לבקשת הרשות להתגונן צירף הנתבע חוות דעת מומחית מטעמו המאשרת נכונות הזיוף האמור, אולם יצויין כי בהסכמה דיונית מיום 28.6.10 סוכם כי רק חוות הדעת של המומחה שמונה מטעם בית המשפט תעמוד בפני בית המשפט.

9.לשיטת הנתבע התנהלות התובע מהווה הפרה של חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"); התנהגותו עולה כדי הטעיה כמשמעותה בחוק החוזים המצדיקה ביטולו של החוזה (כאמור בסיכומי ב"כ הנתבע).