ועדת שחרורים מוסמכת להורות על שחרור מוקדם של אסיר גם כאשר היא סבורה כי עברו והתנהגותו מעידים על מסוכנות

השופט ר. שפירא [אב"ד] :

האם מוסמכת ועדת שחרורים להורות על שחרור מוקדם של אסיר ברישיון, גם כאשר סבורה היא כי עברו והתנהגותו בעבר מעידים על מסוכנות, וזאת כאשר לגישתה יש בתכנית שיקום כדי להפחית מסוכנות וליתן סיכוי שהאסיר ישנה את דרכיו. זו השאלה שבפנינו.

הרקע העובדתי וטיעוני הצדדים :

בפנינו עתירת המדינה להורות על ביטול החלטת ועדת שחרורים בכלא כרמל, בראשות נשיא בתי המשפט לנוער בדימוס, השופט אהרון מלמד, אשר הורתה על שחרורו של המשיב שחרור מוקדם על תנאי ברישיון, כאשר הוא שוחרר לתכנית שיקומית של רש"א הכוללת, בין היתר, שהייה בהוסטל סגור, עבודה בפיקוח ושילוב בתכנית טיפולית.

אין חולק, והדבר אף עולה מהאמור בהחלטת ועדת השחרורים, כי המשיב הוא בעל עבר פלילי עשיר ומכביד. המשיב מרצה מאסר של שבע שנים, מהן ריצה כבר שש. בעברו שמונה הרשעות קודמות בכמאה ( 100!) עבירות שונות בתחומי הסמים, הרכוש והאלימות. חלק מהעבירות החמורות שביצע, הוא ביצע בעת שריצה עונש של מאסר וחלקן בעת שמאסרים מותנים תלויים ועומדים כנגדו. בעבר שוחרר שחרור מוקדם ברישיון וחזר לבצע עבירות. במהלך מאסרו הורשע בתקיפת עובד ציבור וכן באירוע בו דקר אסיר אחר. כל הנתונים הנ"ל היו בפני ועדת השחרורים שקבעה בהחלטתה, כי " אין ספק שהאמור לעיל יש בו להדאיג ומעיד כשלעצמו על מסוכנות". 

עם זאת, ועל אף קביעתה הנ"ל, מצאה הוועדה להורות על שחרורו של האסיר שחרור מוקדם על תנאי ברישיון. הטעם לכך היה כי גורמי הטיפול הצביעו על שינוי שחל בהתנהגות האסיר בתקופה של כשנה וחצי אחרונות. הוועדה צינה כי הובאה בפניה תכנית שיקומית של הרשות לשיקום האסיר שכוללת, בין היתר, שהייה של כל תקופת התנאי בהוסטל סגור. בנסיבות אלו קבעה הועדה כי אם לא יופנה המשיב לתכנית הטיפולית, יש סיכוי רב כי יונצח אורח חייו העברייני ושחרורו, בעוד כשנה, יהיה רק שלב בטרם חזרתו לפשע ואל הכלא. כהגדרת הוועדה, אורח חיים שהוא " מאסר עולם עם חופשות". הוועדה סברה כי שילובו של המשיב במהלך השנה הקרובה בתכנית הטיפולית מבטיחה תנאי פיקוח שיאיינו, עד כמה שאפשר, את מסוכנות האסיר ויתנו סיכוי כלשהו לשינוי אורחות חייו.

בהתאם, אישרה הוועדה את שחרורו לתכנית הטיפולית הנ"ל תוך קביעת סדרי פיקוח ותנאים שונים שעל האסיר לקיימם, כתנאי לשחרורו המוקדם.

עיקר טענות העותר מופנות כנגד השחרור המוקדם במצב בו קבעה הועדה כי מדובר באסיר שנשקפת ממנו מסוכנות, כמפורט באמירה שצוטטה לעיל. ב"כ העותר טוען כי בכך חרגה למעשה וועדת השחרורים מסמכותה ולחלופין החלטתה בלתי סבירה במידה קיצונית, זאת מאחר ואישרה שחרור מוקדם ברישיון לאסיר שאינו עומד בתנאי הסף של שלילת מסוכנות לציבור, כמשמעו בהוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001. טיעוני ב"כ המלומד של העותר פורטו בהרחבה בפרוטוקול הדיון בפנינו ואין צורך לחזור עליהם כאן.

ב"כ המלומד של המשיב, סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, מבקש לדחות את העתירה מאחר ולגישתו לא מתקיימים התנאים המצדיקים את התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת השחרורים, בהתאם לכללי ההתערבות המצומצמים, כמפורט בפסיקתו הענפה של בית המשפט העליון. עוד טוען הוא כי במקרה זה, ככל שמאסרו של אסיר קרוב לסיומו, במיוחד כאשר מדובר במאסר ארוך, כך גם פוחת הצידוק להתערב בהחלטת ועדת השחרורים [רע"ב 4699/11 מדינת ישראל נ' מוחמד בנייה (טרם פורסם. ניתן ביום 10/7/11)]. עוד מדגיש ב"כ העותר את השינוי שחל בהתנהגות האסיר זמן רב, של למעלה משנה וחצי, קודם לדיון בפני ועדת השחרורים. בנסיבות אלו טוען הוא כי אין עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים.

דיון והכרעה :

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ובחנו את החומר הגלוי והחסוי שהוצג לעיוננו אציע לחברי להרכב לדחות את העתירה.  

אין חולק כי סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מורה כי ועדת השחרורים לא תשחרר אסיר על תנאי " אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף זה, כך נפסק, " מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הועדה לשחרר אסיר על תנאי: האסיר ראוי לשחרור על תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור" [רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 16.6.2005). ראו גם: רע"ב 7119/11 בן אזולאי נ' היועץ המשפטי לממשלה, (טרם פורסם, 1.11.2011)]. השאלה שבפנינו היא מה רמת הוודאות לאי-קיומו של סיכון משחרור מוקדם שעל ועדת השחרורים לאמץ כתנאי לשחרור מוקדם ברישיון של אסיר.

ב"כ העותר טוען כי ישנם אסירים ששחרורם לא יסכן את שלום הציבור ורק אלו ראויים לשחרור מוקדם, במובן זה שעוברים הם את הסף של הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, באופן המאפשר את בחינת קיום תנאי סעיף 9 לחוק הנ"ל ובדיקת התאמתם לשחרור מוקדם ברישיון. סבור אני כי יש לקרוא את הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ברישיון באופן שונה מהדרך שמציע ב"כ העותר. אבהיר להלן.

רמת השכנוע כי שחרורו המוקדם של אסיר לא יסכן את שלום הציבור אינה, בדרך כלל לא תהיה ואף לא יכולה להיות, ברמת ודאות של 100% או קרוב לכך, כפי שטוען לו ב"כ העותר. מספרם של האסירים ששחרורם לא יסכן את שלום הציבור הוא מועט ומדובר בעיקר בכאלו שהורשעו בעבירות שאינן מצביעות על אופי עברייני, כגון עבירות של רשלנות וכיוצ"ב. כאשר מדובר באסירים המרצים מאסרים בגין עבירות שבבסיסם דפוס עברייני מובהק, נראה כי קיים קושי לקבוע כי בכל מקרה לא קיים סיכון משחרורם המוקדם. בהתאם סבור אני כי יש לקרוא את הוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר בדומה לאופן בו יש לקרוא את הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996, כאשר בוחן בית משפט חלופת מעצר. הכלל הוא כי חלופת מעצר איננה נועדת אלא ליצור רמה סבירה של ביטחון, להבדיל מוודאות, להשגת מטרות המעצר בדרך אחרת. ראו:

בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 7.9.09), פסקה 10 להחלטת השופט מלצר;
בש"פ 2663/09 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 29.3.09), פסקה ח' להחלטת כב' השופט רובינשטיין;
בש"פ 7206/10 מדינת ישראל נ' רומן אגרונוב (טרם פורסם, 24.10.10), פסקה 20 להחלטת כב' השופט מלצר.

כך גם סבור אני כי יש לבחון את המסוכנות שבשחרור אסיר לצורך מבחני סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. אין מדובר בוודאות מוחלטת, שאותה, ככל הנראה, רק במקרים חריגים שבחריגים ניתן לקבוע, אלא ברמת מסוכנות שוועדת השחרורים סבורה כי ניתן לאיין בתכנית פיקוח נאותה על האסיר המשוחרר. נראה שכל פירוש אחר משמעו, בפועל, כי אין מקום כלל לשחרר שחרור מוקדם ברישיון אסירים שהרשעותיהם מעידות על דפוס עברייני, וכי אין למעשה כל תכלית בעצם קיומה של הרשות לשיקום האסיר. כי הרי רוב האסירים המטופלים ע"י הרשות לשיקום האסיר הם כאלו שלא ניתן לקבוע, כי אין עוד בדפוסי התנהגותם כל חשש כי לא יחזרו עוד לעבריינות. יש לציין לעניין זה כי מנתונים שהוצגו לאחרונה ע"י שב"ס בכנסת עולה כי שיעור העבריינות הרצדביסטי עומד על 43.5% כאשר שיעור הרצדביזם אצל אסירים ששוחררו שחרור מוקדם ע"י ועדת שחרורים עומד על 33.1%. ראו לעניין זה את דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מיום 4/7/2011 בעניין " נתונים בנושא שיקום אסירים":   http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02890.pdf.

למרבה הצער, שיקום אסירים במסגרת רש"א אינו ערובה למניעת חזרתם לעבריינות. ההצלחה בתכניות השיקום היא חלקית ביותר (ראו למשל: אנה קדמון, מאיר טייכמן ואברהם הופמן, גבולות במקום חומות, טיפול באסירים משוחררים נפגעי סמים בהוסטל, חברה ורווחה טו' (2-3) (1995) עמ' 245 - 248). גם יעילות של תכניות שיקום וחינוך במסגרת המאסר כאמצעי לשינוי דפוסי התנהגות של אסירים מוטלת בספק (ראו למשל:  אפרת שהם, ליאור גדעון ודויד וייסבורד, מיזם שיקום אסירים נפגעי סמים בכלא השרון: האם מיסוד המיזם תורם להנמכת הסיכון למועדות?, חברה ורווחה כ"ח (1) (מרץ 2008) עמ' 37 - 58). נראה כי חיפוש אחר ודאות כי תכנית שיקום כזו או אחרת תאיין באופן מוחלט מסוכנות כי האסיר המשוחרר יחזור לבצע עבירות, הוא בגדר של ציפייה לתוצאה בלתי אפשרית.