ועדה מרחבית תכנון מעלה נפתלי נ' חי'ר

החלטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי קיום צו שיפוטי מכח סעיפים 205 ו- 210 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965.

ביום 29.12.09 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, הורשע והתיק נדחה לשמיעת טיעונים לעונש.

אלא שביום 16.2.10 טרם הטעונים לעונש ביקש ב"כ הנאשם להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו. לטענתו הנאשם הודה בהסתמך אך על עובדות כתב האישום, אולם כשקרא אחר כך את גזר הדין עליו מתבסס כתב האישום במלואו, נוכח כי צו ההריסה לא הוטל על הנאשם באופן פוזיטיבי. לכן לטענתו, כתב האישום אינו מגלה עבירה והודאת הנאשם בכתב האישום בטעות מקורה.

ב"כ הנאשם ביקש להשלים טיעוניו בכתב, בקשתו נענתה אולם חרף חלוף המועד להשלמת הטעונים לא הגישם לבית המשפט, אלא ביום 6.5.10 ומשכך לא התייחסתי בהחלטתי להשלמת הטיעונים.

התביעה טענה בתגובתה כי הנושא כבר הוכרע בפסיקה ונקבע כי אין נפקות לעניין הטלת הצו באופן ישיר ומפורש על הנאשם. לטענתה כאשר בית המשפט אינו קובע מי יבצע את הצו יש להסיק כי הביצוע הוטל על הנאשם. מכאן, יש לראות בנאשם כמי שהפר את הצו ולא היתה טעות במצב הדברים כאשר הודה בעובדות כתב האישום.

לתמיכה בטענתה הגישה התובעת פסיקה והפנתה לספרו של עו"ד נ.בן-תור "צווים נגד בניה בלתי חוקית"

המסגרת הנורמטיבית:

סוגיית החזרה מהודאה מוסדרת בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ו-1982

153.(א)הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

טעות מצידו של הנאשם, שעל בסיסה ניתנה הודאתו יכולה להוות "נימוק מיוחד" כנדרש בסעיף 153.

לכן עלי לבחון מהות הצו שהוטל בגזר הדין מושא כתב האישום ולקבוע כלפי מי הוא הופנה.

סעיף 205 לחוק התכנון והבניה קובע כדלקמן:

הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט, בשעת גזר הדין (1) לצוות שהבנין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי הועדה המקומית, אם ביקשו על כך הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע; (הדגשה אינה במקור)

(...)

בע"פ (מחוזי חי') 2817/07 נועמן ג'האד נ' מדינת ישראל, (תאריך), בחן ביהמ"ש את נושא הצווים הניתנים מכח סעיף 205 ופירט:

"צו הריסה המוצא לפי ס' 205 של החוק, יכול שינוסח על ידי בית המשפט באופנים אלה: [א]   צו הריסה כפי שניתן בענייננו - צו הריסה "שותק" שקובע אך כי "ניתן בזה צו הריסה" לביצוע תוך תקופה מסויימת, וכו'. צו כזה אינו מפרט מי חייב לבצעו. [ב]   צו הריסה המציין במפורש כי הוא יבוצע "על ידי הנשפט". [ג]    צו הריסה המציין כי הוא יבוצע "על ידי הועדה המקומית". [ד]   צו הריסה המציין כי הוא יבוצע על ידי הנשפט תוך מועד מסויים, ואם הוא, הנשפט, לא יבצעו, תוכל הועדה לבצעו על חשבונו."

הן מטענות הסנגור והן מנוסחו של כתב האישום עולה כי במקרה דנן עסקינן בצו "שותק" שאינו מפרט מי חייב לבצעו וכך קובע בית המשפט בנושא זה:

"במקרה שבענייננו מדובר בצו הריסה "שותק". לא צויין במפורש בגזר הדין (כפי ששונה בערכאת הערעור) מי חייב בביצועו. אין לקבל כי צו כזה חסר נפקות או כי הוא אינו ניתן לביצוע מחמת שלא נקבע על מי מוטל לבצעו. יהיה זה מלאכותי לומר כי צו שותק כזה מסמיך את הוועדה לבצע את הצו, מבלי שהיא ביקשה כי תוקנה לה סמכות כזאת. נשארת איפוא בעינה אפשרות אחת, בה דגלה אף המשיבה במפורש כמפורט בבקשה שהגישה לערכאה הראשונה: יש לקרוא את הצו השותק, על אף שתיקתו, כאילו הוא נוקב במפורש בשמו של הנשפט ומצווה עליו לבצע את ההריסה. דבר זה מתחייב מרוחו של החוק, ומתכליתו. החוק מניח כי מי שבנה בלא היתר או מי שנהנה מן הבניה הבלתי חוקית, הוא זה החייב בתיקון המעוות ובסילוק מה שנבנה. נגדו עומדת הסנקציה שבסעיף 210 של החוק, והוא ייחשב כחשוף לה וכמי שעשוי להיות מורשע בעבירה של אי קיום צווים של בית המשפט, גם במקרה שהצו, כאמור, "שותק". "

הלכה זו אומצה גם בתיק עמ"ק (שלום רח') 5039/07 מדינת ישראל - הועדה לתכנון ובניה יבנה נ' שלמה פיזנטי, (תאריך), אשר דן במקרה דומה למקרה דנן.