ועדה מקומית לתכנון רעננה נ' כהן ואח'

גזר דין

ראשית יאמר כי מדובר במקרה חריג שבו תורת הבניית הענישה לא נועדה להסדיר את תהליך קביעת והנמקת העונש, שכן במקרה זה נאשמת נוספת שותפה לעבירה שנתנה את הדין זה מכבר ועונשה נגזר לקנס בסך 15,000 ₪. התחייבות בסך 30,000 ₪ וכן ניתן לה צו הפסקת שימוש ביחס לשימוש שביצעה באופן ישיר ללא היתר והנאשם כבעלים אחראי לו באופן עקיף.

בהשוואה בין הנאשמים יש להדרש תחילה להבדל שביניהם ביחס לשימוש שהתבצע כאשר כאמור הנאשמת שנשפטה בהיותה שוכרת היא המבצעת הישירה של השימוש, הנאשם בהיותו בעלים הוא האחראי באופן עקיף לשימוש.

סבורני כי תכליתה של עסקת שכירות להפעלת עסק היא שהשוכר ישא ברווחים כך שהסכומים שיקבל כתוצאה מהפעילות במושכר, יהיו גבוהים באופן ניכר מדמי השכירות שהוא משלם. לפיכך, בוודאי שהתועלת הכלכלית של המבצע הישיר של השימוש היא הנאשמת שנשפטה גבוהה מהתועלת הכלכלית של הנאשם מקבלת דמי השכירות. לפיכך, בהיבט זה עניינה של הנאשמת שנשפטה חמור יותר.

נקודת השוואה נוספת בין שני הנאשמים היא שבעת שהנאשמת נשפטה עדיין לא היה בידה היתר. משמע לא באה בידיים נקיות לביהמ"ש, ואילו כיום כאשר הנאשם עומד לתת את הדין הוא מצוי בידיים נקיות שכן כבר קיים היתר לשימוש.

תחילה נטיתי לקבוע כי עקב כך קיימת נסיבה לקולא נוספת לנאשם לעומת הנאשמת. יחד עם זאת, משמעות קביעת עמדה כזו הינה מתן גושפנקא לנאשמים למשוך ככל האפשר אף תוך ניהול משפט הוכחות מיותר וארוך את זמן המשפט ובכך להגדיל את הסיכויים שבבוא העת יצליחו לקבל היתר ולבוא בפני ביהמ"ש בידיים נקיות. משכך, אינני נותן כל משקל להבדל זה בין הנאשמים.

הבדל נוסף בין הנאשמים הינו שבעוד הנאשמת שנשפטה הינה חברה מסחרית גדולה ברמה ארצית, הרי שהנאשם הינו פרטי שמלכתחילה יכולותיו הכלכליות היו דלות משלה. אדרבא, כאשר הנאשם נקלע להוצאות כספיות עצומות כתוצאה מרכישת הבנין שבו התבצעה העבירה, והסתבכותו של שותפו לרכישה בחובות שהעמידו את הנאשם בפני ברירה בין לאבד את השקעתו ברכישת הבנין, לבין העמדת סכומים עצומים הן כקרן והן כריביות להלוואות שמימנו את הקרן, בכדי לשמר בידו את הבנין. הנאשם בחר באפשרות השניה וכך עד היום הוא מצוי בחובות של ממש.

נקודת השוואה נוספת בין הנאשמים הינה האופן שבו סיימו את המשפט. בעוד שהנאשמת נטלה אחריות, הודתה בכתב האישום בשלב מוקדם של ההליך, הרי שהנאשם כפר באשמה, הביא את ביהמ"ש למשפט הוכחות שנמשך על פני זמן רב, וגם כיום אחרי שהורשע הוא עסוק בהטלת האחריות על השוכרת, היא הנאשמת שנשפטה ועל המאשימה כאשר אינו מבין מדוע בכלל הורשע. משכך, ברור כי בהיבט זה נסיבה לקולא שעמדה לזכות הנאשמת בשום אופן לא עומדת לזכות הנאשם.

באיזון בין כל השיקולים לעיל, סברתי כי יש מקום להטיל על הנאשם קנס זהה לקנס שהוטל על הנאשמת תוך פריסה רחבה לתשלומים כדי שיוכל לעמוד בהם לאור מצבו הכלכלי, ובנוסף לחייב אותו בחתימה על התחייבות משמעותית למניעת עבירות על חוק התכנון והבניה.

סוף דבר אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א.קנס בסך של 15,000 ₪ או 5 חודשי מאסר תמורתו אם הקנס לא ישולם. הקנס ישולם ב-30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים כאשר התשלום הראשון יהיה עד ליום 1.1.14 והיתרה עד ל-1 לכל חודש שלאחר מכן עד גמר תשלום הקנס. לא ישולם תשלום במועדו, תעמוד יתרת הקנס לפרעון מיידי.

ב.הנאשם יחתום על התחייבות בסך של 50,000 ₪ לפיה ימנע במשך 3 שנים מהיום מלעבור כל עבירה על חוק התכנון והבניה. לא יחתום הנאשם על ההתחייבות יאסר למשך חודש ימים.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בלוד בתוך45 ימים מהיום.

ניתנה והודעה היום י"א כסלו תשע"ד, 14/11/2013 במעמד הנוכחים.

עמית פרייז, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: