ועדה מקומית לתכנון מעלה חרמון נ' ח'

בהתאם להוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982, אני מקדים ומודיע כי מצאתי לנכון לזכות הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

כתב האישום ורקע דיוני

כתב אישום מתוקן בשנית מיום 12/04/2016 (להלן: "כתב האישום"), הוגש כנגד הנאשם בגין עבירות בניה בהקמת מתחם עם מבנים בשטח כולל של כ 508 מ"ר, בגדה המערבית של ברכת רם באזור נ.צ. xx בקרקע שייעודה חקלאי (להלן: "המקרקעין").

כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע עבודות בנייה ושימוש ללא היתר ובסטייה מתכנית - עבירות לפי סעיף 204(א) וסעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 בנוסחו עובר לתיקון 116 (להלן: "החוק"/"חוק התכנון והבניה"), והפרת צווי הפסקה שיפוטיים וצווים למניעת פעולות - עבירות לפי סעיף 240 וסעיף 249 לחוק.

על פי עובדות כתב האישום, העבודות אותן ביצע הנאשם הן: הקמת מבנה בשטח של 48 מ"ר לשימוש כיחידת אירוח, הקמת שני מבנים בני שתי קומות - אחד בשטח של כ 160 מ"ר והשני בשטח 200 מ"ר, בנייה שטח של כ-100 מ"ר במפלס פני הקרקע, בניית גדר מאבנים ובטון באורך של כ-30 מ"ר ובניית קיר באורך של כ-200 מ"ר וגובה כ-3 מ' (להלן: "העבודות"). נטען כי ביצוע העבודות והשימוש בהן נעשה ללא היתר ותוך הפרת צווים שיפוטיים.

על פי כתב האישום, במועדים הרלוונטיים הנאשם היה ועודו המחזיק במקרקעין, המבצע בפועל של העבודות, האחראי לעבודות ומי שהיה עליו להשיג היתר.

הנאשם התייצב לראשונה בבית המשפט, ביום 5/1/16. במסגרת הדיון נמסר לנאשם כתב האישום המתוקן וניתנה החלטה בדבר מינוי סניגור.

בפתחו של דיון הקראה שהתקיים ביום 12/04/16, מסרה המאשימה לנאשם את כתב האישום המתוקן בשנית. הסניגור הקריא לנאשם את כתב האישום והודיע לבית המשפט כי לאחר שזה הבין את תוכנו, מודה הנאשם כי הוא הבעלים של המקרקעין המתוארים בסעיף 2 לכתב האישום, אך הוא כופר בכל שאר עובדות כתב האישום. ר' דברי הסניגור בפרוטוקול הדיון, עמ' 5 ש' 4-9:

"הנאשם כופר במצב התכנוני שמפורט בסעיפים 4 עד 7 מחוסר ידיעה. הנאשם כופר במבנים שיוחסו לו או בעבודות שיוחסו לו בכל האישומים שבכתב האישום. גם במועדים של הבניה, גם במהות העבודות והנאשם גם כופר בכך שביצע עבודות בניגוד לצווים שיפוטיים. הנאשם כופר שקיבל לידיו או נמסר לידיו כדין צווים שיפוטיים להפסקת העבודות. זה כתב אישום של 30 סעיפים אני כופר בעבודות, במהות ובמועדים. מלבד העובדה שהנאשם מודה שהוא בעל המקרקעין הכל מוכחש".

בהמשך לכפירתו של הנאשם, נשמעה פרשת התביעה לאורך שלושה דיוני הוכחות.

בדיון מיום 28/09/17 העיד מר מירזה שוגן (להלן: "שוגן") מי שהיה מפקח מטעם המאשימה עד לשנת 2015 (ר' פרוטוקול עמ' 12 ש' 10) באמצעותו הוגשו לתיק ראיות שסומנו כמוצגים ת/1 - ת/17.

בדיון מיום 18/04/19 העיד מר סלאם דגש (להלן: "דגש") שהיה מפקח מטעם המאשימה בין השנים 2012-2017 (ר' פרוט' עמ' 32 ש' 22) באמצעותו הוגשו ראיות אשר נערכו וצולמו על ידו, וסומנו בתיק כמוצגים ת/18-ת/20. בנוסף, הגיש ב"כ המאשימה תעודות עובד ציבור בחתימת מהנדס הוועדה, שסומנו בתיק כמוצגים ת/21-ת/22.

בדיון מיום 18/07/19 הגיש ב"כ המאשימה דו"חות מלווים בתמונות ומצב תכנוני מעודכן כראיות נוספות בתיק שסומנו כמוצגים ת/23 – ת/27, עליהן העיד מר מעוז יונה (להלן: "המפקח יונה") מפקח מטעם המאשימה מאז אוקטובר 2015 (ר' עמ' 37 ש' 18). בתום הדיון ולאחר שב"כ המאשימה הכריז "אלו עדיי", נעתרתי לב"כ הנאשם להגיש בקשה בטענת "אין להשיב לאשמה" (להלן: "הבקשה").

על בסיס טענות הצדדים לבקשה, מצאתי לנכון בהחלטה מיום 07/01/2020 לדחות הבקשה. בנסיבות בהן הודה הנאשם במסגרת תשובתו לכתב האישום כי הינו הבעלים של המקרקעין מושא כתב האישום, סברתי כי ראיות המאשימה הינן ראיות העומדות ברמה הבסיסית הנדרשת בשלב זה של ההליך בכדי לקשור הנאשם באחריות לעבירות, בהתאם למבחנים הקבועים בסעיף 208(א) לחוק.

בהחלטה בבקשה הוריתי על שמיעת פרשת ההגנה לצורך הכרעה בטענותיו העובדתיות והמשפטיות של הנאשם לעניין מהימנות הראיות ומשקלן.

ערב לפני מועד שמיעת פרשת ההגנה, התקבלה הודעת הנאשם כי אין בכוונתו להעיד וכי אינו מעוניין לנהל פרשת הגנה. משכך, בהחלטה מיום 3/8/2020, הורתי לצדדים על הגשת סיכומי טענותיהם והתיק נקבע למתן הכרעת דין.

טיעוני הצדדים