ועדה מקומית לתכנון מורדות הכרמל נ' שורץ

החלטה

בתאריך 25.8.13 הודיעה המאשימה, כי היא חוזרת בה מכתב האישום, בהתאם לסעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב – 1982, וביקשה לבטל את דיון ההוכחות השני שנקבע ליום 3.9.13.

הנאשם מבקש לחייב את המאשימה בהוצאות ההליך.

לטענתו, עבר עינוי דין במשך חמש שנים, והשקיע משאבים רבים להוכחת טענותיו. לטענת הנאשם, מדובר בכתב אישום שכלל לא היה מקום להגישו מלכתחילה.

לטענת המאשימה, אין זה המקרה לפסוק הוצאות לטובת הנאשם.

המאשימה מזכירה, כי כתב האישום נקבע לראשונה להקראה ביום 31.5.09 וכי פעמיים נדחה מועד ההקראה, לבקשת הנאשם, עד שלבסוף התקיימה הקראה ביום 21.4.10.

ביום 7.11.12 התקיימה ישיבת ההוכחות הראשונה, במהלכה הובאו ראיות המאשימה. מאחר שלא הסתיים באותו יום שלב הבאת הראיות, ונוכח פירוט טענות ההגנה מן הצדק באותה ישיבה, נקבע מועד נוסף לשמיעת ראיות ביום 8.5.13, מועד שנדחה מטעמי בית המשפט ליום 3.9.13.

הנתונים שהובאו מטעם המאשימה ביחס למועדי הדיונים מדויקים, ומהם עולה כי לא התנהלות המאשימה גרמה להתמשכות ההליך, אלא אילוצי בית המשפט.

המאשימה מציינת כי בדקה את טענות הנאשם ביחס לאכיפה בררנית, טענות אותן פירט לראשונה בישיבת ההוכחות ביום 7.11.12 ולא מצאה בהן ממש. המאשימה מצאה כי בכל אותם מקרים אליהם הפנה הנאשם, מדובר במבנים אשר בנייתם הסתיימה זה מכבר, בעוד שעבירת הבניה המיוחסת לנאשם התגלתה בעיצומה, ודי בכך על מנת להצדיק אבחנה. בנוסף, נטען כי לכל הפחות באחד המקרים עליהם הצביע הנאשם ננקטו הליכים פליליים, וכן ננקטו הליכים נגד בניה דומה ברחובות סמוכים.

לטענת המאשימה, לא נמצא בסיס לטענת הנאשם ביחס לקיומה של עילה המקימה הגנה מן הצדק, וחרף קיומן של ראיות מוצקות להרשעתו, החליט ב"כ המאשימה להמליץ לפרקליטות לא להמשיך בהליך, בפרט לאור היקפן של העבירות המיוחסות לנאשם והתרשמותו מהנאשם.

הכרעה:

בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 רשאי בית המשפט לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו, בשל אשמה ממנה זוכה או בשל ביטול כתב האישום אם מצא שלא היה יסוד לאשמה או אם ראה שנסיבות אחרות מצדיקות זאת.

הפסיקה פירשה, בהקשר זה את החלופה של "לא היה יסוד לאשמה" בצמצום, באופן שיש להוכיח חוסר סבירות קיצוני של רשויות התביעה (ראו: רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מ"י).

העילה השניה, המקנה לבית המשפט סמכות להשית את הוצאות המשפט של נאשם על אוצר המדינה, היא קיומן של "נסיבות מצדיקות" ובהקשר זה קבעה הפסיקה כי יש לבחון את הסיבה לזיכוי, התנהלות המאשימה, ונסיבותיו האישיות של הנאשם.

הנטל להוכחת התקיימותן של נסיבות המצדיקות חיוב בהוצאות בהתאם לסעיף 80 לחוק מוטל על הנאשם (ע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י).

הנאשם לא הביא כל ראיה להוכחת טענותיו. לא הוכח כי היתה התנהלות בזדון מצד המאשימה, כי לא היה יסוד לאשמה, או כי קיימות נסיבות מיוחדות לנאשם עצמו המצדיקות חיוב בהוצאות.

בנוסף, נכונה טענת המאשימה, כי אף אם היה מוכח שנגרם לנאשם נזק כתוצאה מניהול ההליך, יש לזכור כי אין המדובר בזיכוי בשל קביעה עובדתית כי הנאשם לא ביצע את העבירות בהן הואשם. מכל מקום, אף זיכוי כאמור הינו ממילא תוצאה מסתברת של ההליך הפלילי, וברי כי לא בכל פעם שנאשם מזוכה מאשמה מחויבת המאשימה בהוצאות ההליך (לעניין זה מפנה ב"כ המאשימה לע"פ 7826/96 רייש נ' מ"י פ"ד נא(1) 481).

אני מוצאת, אם כן, כי לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות חיוב המאשימה בהוצאות ההגנה של הנאשם.

לפיכך, אני דוחה את בקשת הנאשם לחיוב המאשימה בהוצאות הגנתו.

לאור הודעת המאשימה בדבר חזרתה מכתב האישום, ובהתאם לסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982, אני מזכה את הנאשם מהאישומים המיוחסים לו בכתב האישום.