ועדה מקומית לתכנון הגלבוע נ' זועבי

החלטה

מבוא

לפניי בקשה בהתאם לסעיף 212 (5) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), למתן צו הריסה ללא הרשעה, למבנה שהוקם ללא היתר, כאשר מי שביצע את העבירה איננו בר עונשין, מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית.

בתאריך 08.09.10 הוגש על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגלבוע (להלן: "הועדה"), כתב אישום כנגד המשיבה 1, לפיו ביצעה האחרונה, ללא היתר, בחלקה 34 מגוש 17072 ביישוב נאעורה, עבודות בניית תוספת לבית קיים, בשטח של כ – 120 מ"ר (להלן:"התוספת").

ביום 21.10.2010 התקיים דיון בנוכחות המבקשת והמשיב 2, בעלה של המשיבה 1. לאחר שהוברר בדיון כי, המשיבים אינם כשירים לעמוד לדין, כתוצאה מבעיות נפשיות מהן סובלים האחרונים, הוסב כתב האישום, לבקשה בהתאם לסעיף 212(5), ולאחר שהודה המשיב 2 כי הוא זה אשר ביצע את הבניה, הוסף המשיב מספר 2 לבקשה.

המשיבים התנגדו לבקשה וטענו מספר טענות; לטענתם, קיימת מחלוקת לגבי שטח התוספת, כאשר המדובר הוא בסגירת מרפסת קירוי חורף, ללא שקיים תיעוד על שטח המרפסת שנסגר.

עוד טענו המשיבים כי, שימוש בסעיף 212 אינו צריך להיעשות כדבר שבשגרה, אלא לשם הגשמת עניין ציבורי חשוב. משלא פעלה המאשימה לאשר את צו ההפסקה המנהלי שהוציאה בעבר נגד המשיבים, יש בכך כדי להצביע על אי חשיבות העניין הציבורי, במקרה דנן, לביצוע ההריסה.

בתגובתה, טענה המבקשת כי, צו ההריסה בהתאם לסעיף 212 הנ"ל, אינו מכוון לענישת המתנגד להריסה, אלא נובע מהחשיבות הציבורית בהריסת המבנה, למרות זכויות בעל הנכס.

הוסיפה המבקשת כי בעניין הנדון, קיים אינטרס ציבורי מובהק, המצדיק מתן צו ההריסה, שכן מדובר בבניה בהיקף נרחב של מאות מטרים, שנבנו ללא היתר בניה כדין.

עוד טענה המבקשת כי, לאחר שהבקשה אותה הגישו המבקשים להיתר בניה, הותנתה בתנאים, וזאת בהתאם להחלטה מיום 21.03.11, לא עשו המשיבים דבר במהלך תקופה זו.

דיון והכרעה

סעיף 212 (5) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן:"החוק"), קובע :

"נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:

(5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר –עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית.

בענייננו אין למעשה מחלוקת כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף הנ"ל למתן צו הריסה . שכן המשיבים לא טענו ולא הציגו כל ראיה המלמדת כי קיים היתר לתוספת, וטענתם היחידה מופנית למקרים שבהם צריך לעשות שימוש בסעיף 212, קרי אותם מקרים שיש בהם עניין ציבורי חשוב, כאשר המקרה שלנו רינו נופל בגדר אותם מקרים.

השאלה היא אם כן, האם די בקיום התנאים הקבועים בסעיף הנ"ל על מנת לתת צו הריסה?

לא אחת נפסק כי, לא די בהוכחה כי התקיימו התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה על מנת ליתן צו זה. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת נאור ברע"פ 124/01 ניקר מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 151, אשר הפנתה בין היתר לאשר נקבע בע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית כפר סבא, פ"ד נב(1) 136:

"בשאלה היכן "נקודת המוצא" לגבי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק אמר בית-משפט זה את דברו בפרשת יצחק [1]: נ

"כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, והכלל שקבע בית-משפט השלום כנקודת מוצא למתן צו ההריסה במקרה דנן – 'אכן, בדרך כלל בנין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס' – כוחו יפה בעניין זה.

ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה – לפי סעיף 212 לחוק התכנון – שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה'עניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד" ...