ועד עדת הספרדים בי-ם נ' פרחאן

פסק דין

1.לפניי תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמושכר הנמצא בשכונת שמעון הצדיק – שייח' ג'ראח ירושלים, והידוע כנכס מס' 5 הכולל שלושה חדרים, מטבח ושירותים (להלן:"המושכר").

2.תביעת הפינוי הוגשה על יסוד העילות המפורטות בסעיף 131(1)(2)(3)(5)(6) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב – 1972, בגין אי המשכת תשלום דמי השכירות, אי מילוי תנאי השכירות, היזק לנכס, הטרדה, השכרת הנכס לאחר והכל כמפורט בסעיף 18 לכתב התביעה.

3.בכתב ההגנה דחה הנתבע את טענות התובע וטען כי הוא מתגורר בנכס מזה שנים רבות, הוא שילם את דמי השכירות בגין כל שנות תקופת השכירות וגם לאחרונה. הנתבע מתגורר עם משפחתו עשרות שנים, לא ביצע כל שינויים במושכר, לא העביר זכויותיו לאחר ועל כן דין התביעה כנגדו להידחות.

4.מטעם התובע העיד יצחק (צחי) מאמו, המשמש כמנהל נכסי התובע במתחם שמעון הצדיק.

בנוסף לעדותו של הנתבע, העידו שני בניו אחמד וטארק פרחאן.

לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת עדותם של הנ"ל ולאחר ששמעתי את סיכומי ב"כ התובע בעל-פה וכן עיון בסיכומים בכתב שהוגשו על-ידי ב"כ הנתבע והשלמת סיכומיו בעל פה, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

ראשית אציין, כי בפתח הדיון לשמיעת הסיכומים הציע בית המשפט לצדדים להגיע להסכם פשרה, אשר יש בו כדי לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים ואולם הצעה זו לא התקבלה על-ידם, אם כי היו קרובים מאוד להסכם, ועל כן ניתן פסק-דין זה במעמד הצדדים.

שנית, אני מקבל את טענת ב"כ הנתבע כי דין התביעה להידחות מהטעם המהותי לפיו בעת הגשת התביעה התובע ועד עדת הספרדים בירושלים, אינו הבעלים של הנכס. על פי נסח הרישום שצורף לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע, הבעלים בנכס הם הועד הכללי – כנסת ישראל לצדקה ונחלת שמעון בע"מ בחלקים שווים ביניהם. אין כל זכר לבעלות התובע בנסח הרישום.

על כן ניתן לקבוע, כי לתובע אין כל עילת תביעה כנגד הנתבע ואין כל יריבות ביניהם ועל כן דין התביעה להידחות רק בשל העדר זכויות של התובע בנכס בעת הגשת התביעה.

שלישית, לא הוכח בפניי, כי הנתבע השתלט על החצר במושכר, אין כל זכר בכתב התביעה לעניין החצר ועל כן מדובר בהרחבת חזית כפי שטען ב"כ הנתבע בסיכומיו.

רביעית, לא הוכח שהנתבע הניח את הגרוטאות על גג המושכר או הטריד את התובע בכל דרך שהיא. אמנם הוצגו תצלומים לגבי הגרוטאות המונחות על המושכר, אולם אין ראייה כי הנתבע או מי מטעמו הניחם. העד מטעם התובע מר מאמו, העיד בפניי כי הוא עצמו טיפל בנכס משנת 1998 ואת כל השינויים שנעשו במושכר לא ראה בעצמו וברור כי השינויים והנחת הגרוטאות, נעשו קודם לטיפול בנכס מטעמו.

חמישית, אני מקבל את טענת ב"כ הנתבע, כי לא די בהגשת תצלומי אוויר, אלא יש להגישם באמצעות מומחה לפענוח תצ"א. הנתבע עצמו אינו מבין בתצלומי אוויר ולכן בעדותו לא יכול היה להתייחס לתצלומי אוויר אלה ולשינויים שנעשו, כפי שנטען בכתב התביעה.

כך או כך, לא הוכח בפניי כי הנתבע ביצע שינויים המקימים עילת פינוי כנגדו.

שישית, הנתבע ובני משפחתו מתגוררים בנכס מזה עשרות שנים ושוכנעתי מעל לכל ספק כי הנתבע לא נטש את המושכר ולא העביר את זכויותיו לאחרים.

שביעית, לא הוכח בפניי כי הנתבע הפסיק לשלם את דמי השכירות. אמנם דמי השכירות עומדים על שיעור מאוד נמוך ואולם, הנתבע דאג לתשלומם לאורך כל תקופת השכירות. אם בדעת הבעלים לבקש העלאה בדמי השכירות, עומדת בפניו הדרך להגיש תובענה בבית הדין לשכירות, ואולם גם אם שולמו דמי שכירות בשיעור נמוך אין בכך כדי להקים עילת פינוי.

בנוסף, לא הומצא ולו בדל של ראייה לכך שהייתה דרישה בכתב מטעם הבעלים להעלאת דמי השכירות.

5.סיכומו של דבר – התובע, אשר אינו הבעלים של הנכס בעת הגשת התביעה ולא בעת מתן פסק-הדין, לא הוכיח את תביעת הפינוי על עילותיה כלל ועיקר.

אני מקבל את טענות ב"כ הנתבע כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומים המפורטים בכתב שהוגשו על ידו והשלמת הטיעונים בעל פה ועל כן הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות מכל וכל.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה התביעה, תוך חיוב התובע בתשלום הוצאות משפט של הנתבע ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.