וסילנקו נ' מדינת ישראל ואח'

פסק -דין

מבוא

לפניי תביעת התובע, עובד זר, אזרח ותושב אוקראינה לפיצוי בנזיקין – האחד בגין עוולה של כליאת שווא לתקופה שמיום 19.12.04 ועד ליום 29.4.04, שבוצעה לטענתו במקום משמורת לשוהים בלתי חוקיים. השני הינו פיצוי בגין הרחקתו. התובע נכנס לארץ בהתאם לאשרת עבודה, שהוצאה לו לעבודה כרתך לתקופה שעד ליום 31.10.04 (להלן: "האשרה").

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 – מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), כנגד מעסיקתו – הנתבעת 2 מסגריית גספן בע"מ (להלן: "החברה") וכנגד בעלי המניות בחברה ומנהליה: הנתבע 3 – מר עזרא גספן (להלן: "עזרא") והנתבע 4 – מר ישראל גספן (להלן: "ישראל"). [החברה, עזרא וישראל יקראו להלן יחדיו לשם הקיצור: "הנתבעים"]. החברה נקלעה להליכי פירוק ועל כן ההליכים כנגדה מעוכבים.

האשרה הוצאה לתובע ע"י המדינה, באמצעות יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התמ"ת להעסקת עובד זר בענף התעשייה. האשרה הוצאה בהתאם להוראות חוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), ובכפוף לאשרת שהייה ורישיון עבודה מסוג ב-1, אשר הנפיקה המדינה לתובע באמצעות לשכת מנהל האוכלוסין במשרד הפנים בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") והתקנות על פיו.

פסק הדין ניתן לאחר שהובאו הראיות כדלקמן:

ראיות התובע: תצהיר עדותו הראשית של התובע ועדותו על אתר שנשמעה ביום 16.6.09 לפני סגנית הנשיאה (כתוארה אז), כבוד השופטת מיכל שריר.

ראיות המדינה: תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מר יוסי אדלשטיין –מנהל האגף לזרים ברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (להלן: "מר אדלשטיין"); תצהיר עדותה הראשית וחקירתה הנגדית של הגב' שרון טובול (להלן: "הגב' טובול") – רכזת ענף התעשייה והמומחים. במסגרת תפקידה אחראית על מתן התרים להעסקת עובדים זרים בענפים אלו, ביחידת הסמך לעובדים זרים, ברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים.

ראיות הנתבעים 2–4: תצהירי עדויותיהם הראשיות וחקירותיהם הנגדיות של עזרא וישראל.

כן הובאו לפניי תיעוד שהוגש ע"י הצדדים, טיעוניהם המשפטיים וסיכומיהם בע"פ.

כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.

העובדות הרלוונטיות אשר הוכחו בסופו של יום

אפרט להלן את הראיות כפי שהוכחו בסופו של יום:

התובע הועסק ע"י החברה שעיסוקה הינו בתחום התעשייה, והאשרה הייתה בתוקף עד ליום 31.10.04. נכון לאותו מועד העסיקה החברה עובד זר נוסף שגם האשרה שלו פגה באותו מועד;

ביום 12.9.04, עוד קודם לפקיעת האשרה, הגישה החברה "בקשה למתן היתר להעסקת עובדים זרים בתעשייה ושירותים". במסגרתה התבקש היתר להעסקת 6 עובדים זרים נוספים, ולהארכת היתר ההעסקה לשני עובדים קיימים לרבות התובע;

ביום 1.11.2004, נשלחו לחברה ע"י יחידת הסמך לעובדים זרים שני מכתבים: במכתב הראשון הודע לחברה כי הוחלט ליתן אישור עקרוני להעסקת עובד זר אחד בלבד, בכפוף לתשלום אגרה בסך של 500 ₪ – תוך שהובהר במכתב כי אינו מהווה היתר להעסקת העובד הזר. במכתב השני, הודע לחברה כי מתן ההיתר להעסקת העובד הזר, מותנה בקבלת התחייבות של החברה לתשלום שכר חודשי ברוטו לעובד בגין משרה מלאה שלא יפחת מסך של 5,000 ₪ (להלן: "ההתחייבות"). החברה נדרשה להמציא חוזה עבודה חתום ע"י הצדדים, או את ההתחייבות המאומתת בתצהיר בפני עו"ד. כן נדרשה החברה להמציא אישור רו"ח, כי באפשרותה לשלם לעובד את השכר הנקוב במכתב. במכתב זה הודגש כי אם לא יומצא חוזה עבודה/ התחייבות ואישור רו"ח, לא יונפק ההיתר;

הנתבעים והתובע היו מודעים לכך שתוקף האשרה פג. בפועל התובע המשיך לעבוד בחברה גם לאחר שהאשרה פגה, והמשיך להתגורר בקרוואן שהועמד לרשותו ע"י החברה בצמוד לנגרייה. החברה, באמצעות ישראל, הציגה בפני התובע מצג כי הינה מטפלת בקבלת אישור להארכת האשרה;

ביום 10.11.04, נשלח ע"י מנהל מינהל האוכלוסין המכתב כדלקמן, לנמענים שונים במשרדי הממשלה – לרבות לראש יחידת הסמך ולחשב משרד הפנים. על עותק המכתב (נספח ח' לתצהירו של מר אדלשטיין) נכתב בכתב יד:

"לציפי, לשרון טובול...".

אביא להלן מתוכן המכתב: