ויתור על סמכות בפנייה לערכאה אחרת והאפשרות להפריד הסדרי שהות ממשמורת

א.       בפני בית הדין מונח ערעורו של האב על החלטת בית הדין האזורי הקובע שבית הדין משולל סמכות לדון בתביעת האב למשמורת והסדרי השהות של הילדים.

הצדדים מתדיינים בפני בית הדין הרבני החל משנת 2000 בתביעת הגירושין של הבעל שבה נכרכו עניני המשמורת והסדרי השהות, עוד לפני הגירושין התגלו בעיות רבות בתפקודם ההורי של שני הצדדים ובעיקר בתפקודה של האם. בית הדין האזורי דן ופסק בעניינים אלו.

ביום כ"א בטבת תשס"ז (11/01/2007) התגרשו הצדדים, למרות הבעיות הרבות בתפקוד האם, נקבע בהסכם הגירושין שהבנות יהיו במשמורת האם והסדרי השהות יערכו בתיאום.

לאחר זמן לא רב ובעקבות המשך חוסר תפקוד של האם נדרשה התערבות בית המשפט למשפחה בת"א על פי חוק הנוער, ביום ד' באייר תשס"ז (22/04/2007) הקטינות הוכרזו הבנות כקטינות נזקקות ובמסגרת זו הועברה משמורתם לאב. במשך שנים לא התקיימו הסדרי שהות מסודרים בין הבנות לאם.

ביום י"א באייר תשע"ד (11/05/2014) הגישה האם תביעה לבית המשפט לקביעת הסדרי שהות בינה ובין הבנות.

בדיון שנערך בבית המשפט ביום ט"ו באלול תשע"ד (10/09/2014) הופיעו הצדדים והעלו טענותיהם בנושא זה, האב לא טען כנגד סמכות בית המשפט, בית המשפט קבע הסדרי שהות זמניים וקבע מועדים נוספים לדיון. החלטות בית המשפט הובילו ליצירת קשר מחודש בין האם לבנותיה, לשביעות רצון הגורמים המטפלים.

ביום כ"ז בתמוז תשע"ה (14/07/2015) נערך מפגש הסדרי שהות בין האם לבנותיה, לאחר המפגש, הוגשה תלונה במשטרה כנגד האב, הבנות סירבו לחזור לבית האב וממועד זה והילך, הבנות החלו לפתח סרבנות קשר עם האב, מסרבות לחזור לביתו והועברו בפועל למשמורת אימן, ההעברה למשמורת בפועל היא במסגרת תביעתה להסדרי שהות ואין קביעה שיפוטית על משמורת זמנית. עקב סרבנות הקשר והטענות הקשות שהעלו הבנות כנגד האב נקבעו מפגשים בין האב לבנות במרכז קשר.

בדיונים הרבים שנערכו בבית המשפט בנושא הסדרי השהות, לא העלה האב טענות והתנגדות לסמכות בית המשפט.

ביום י"ט באב תשע"ה (04/08/2015) לפני דיון שנקבע לאותו יום בתביעתה להסדרי שהות, הגישה האם תביעה למשמורת בבית המשפט, התביעה נמסרה באותו יום לאב ואוזכרה גם בפרוטוקול הדיון במועד זה, גם בדיון זה לא הועלתה התנגדות האב לסמכות בית המשפט. בית המשפט בהחלטתו במועד זה אישר העברת הבנות לאם. וציין שהוגשה תביעת משמורת ע"י האם אשר טרם נידונה ולא ניתנו הוראות במסגרתה.

ב.       ביום א' באלול תשע"ה (16/08/2015) הגיש האב תביעה לבית הדין האזורי שכותרתה: "בקשה דחופה ביותר למתן צו לקביעת סמכותו הבלעדית של בית הדין לדון בעניין הקטינות".

בית הדין קבע את העובדות במקרה שבפנינו שמהם נגזרת הסמכות:

אין חולק על העובדה שהיתה סמכות לבית הדין, והשאלה העומדת על הפרק היא רק האם היתה הסכמה להעברת מקום הדיון, ונמצא שלא היתה כל התנגדות מצדו באותה שעה לסמכותו של בית המשפט.

טענתו שכאשר האם פתחה בהליך להעברת המשמורת מיד פתח הוא תיק בבית הדין – אינו מדויק, מפני שהאב התדיין בעניין המשמורת בפני בית המשפט ללא כל ערעור על סמכותו של בית המשפט בתאריך י"ט באב תשע"ה (04/08/2015), ורק כשבסופו של יום ניטלה ממנו המשמורת – פנה הלה לבית הדין הרבני, אך כבר "איחר את הרכבת"...

בית הדין בהחלטתו הבהיר הסמכות השיפוטית במצבים כאלו:

דבר זה מתבאר בע"א 159/82 ויז'נסקי נגד רידר פ"ד לו (4) 757, שם נפסק שאם בהסכמת הצדדים או ע"י התנהגותם הועבר הדיון לערכאה אחרת – בטל כלל הסמכות הנמשכת:

"הצדדים עצמם – על-פי הסכמה ביניהם או בהתנהגותם – יכולים להביא לכך, שאותה רשות, שהעניין הובא לפניה ראשונה, תחדל לדון בעניין, והעניין יועבר לדיון אל רעותה. אם, למשל, הוגשה תביעה לבית הדין הרבני, אך זו בוטלה, או התיק בבית הדין "נסגר", אין כל מניעה, שבית-משפט מחוזי ייזקק לתביעה שתוגש אליו (ראה: ע"א 438/78 [6]). כך הוא גם המצב, אם פסק בית הדין הרבני בתביעת גירושין, והסדיר בפסק הדין גם את עניין החזקת הקטינים, והכוח כלל ההמשכיות מסורה הייתה לו הסמכות לשוב ולדון בעניין החזקתם, אשר התעורר כעבור זמן, אך הצדדים, מתוך הסכמה ביניהם, החליטו לפנות לבית המשפט המחוזי. על כגון דא נאמר בע"א 534/73 [7], בעמ' 492מול האות ו, על-ידי כבוד השופט ויתקון:

"אינני רואה כל סיבה, לא במשפט ולא בהגיון, מדוע אין הצדדים יכולים לוותר על ייחודיות הסמכות שהם עצמם הקנו קודם לכן לבית­ הדין ולהסכים ביניהם להתדיין בבית-המשפט המחוזי, אשר מבחינת החוק גרידא, מוסמך אף הוא לדון בסכסוכם"."

לפיכך קבע בית הדין האזורי שאין סמכות לבית הדין לדון בענייני המשמורת וראיית הילדים.