וינוקורסקי נ' מדינת ישראל

השופט (בדימ') א' שהם:

1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 50610-05-13 (כב' השופט ג' נויטל; כב' השופטת מ' יפרח; כב' השופטת ג' רביד).

תמצית כתב האישום

2. נגד המערער, יליד 1948, הוגש כתב אישום בגין רצח בכוונה תחילה של אשתו, יוליה וינוקורסקי ז"ל, ילידת 1946 (להלן: המנוחה), וזאת בהתאם לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין). המערער והמנוחה היו נשואים במשך 28 שנים והתגוררו יחדיו ביחידת דיור בבניין ברחוב X בתל אביב (להלן: הדירה), טרם שהתרחש האירוע, מושא כתב האישום.

3. על פי כתב האישום, ביום 26.4.2013, בעת ששהו המערער והמנוחה בדירה, תקף המערער את המנוחה והכה אותה. ביום 8.5.2013, בסמוך לשעה 22:30, פרץ ויכוח בין המערער והמנוחה במהלכו שוב תקף המערער את המנוחה, ובין היתר דחף אותה לחדרה. במהלך אותו הוויכוח, כך נטען בכתב האישום, גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המנוחה. בהמשך, ובכוונה להוציא את החלטתו אל הפועל, חבט המערער באמצעות אגרופיו, פעמים רבות, בפניה ובראשה של המנוחה. המערער המשיך והלם בחזהּ של המנוחה ובעיניה, ואף גרם לשבר באפה ובשיניה, הכל כאשר דם רב ניתז מגופה של המנוחה. המערער המשיך במעשיו, גרר את המנוחה אל מתחת למיטתה, ושם, במשך שעה ארוכה, הלם בה באמצעות אגרופיו. בהתאם למתואר בכתב האישום, המשיך המערער להכות את המנוחה באגרופיו בראשה; בפניה; בידיה ובכל חלקי גופה, גם כאשר היא שכבה על הרצפה בחדרה, וניסתה להתגונן באמצעות ידיה מפני חבטות המערער, ואף נשכה את שפתו התחתונה. במהלך המתואר לעיל, צעקה המנוחה והתחננה בפני המערער כי יחדל ממעשיו, אך הלה לא שעה לתחנוניה. לאחר מכן, ועל מנת לממש את החלטתו להמית את המנוחה, אחז המערער בשואב אבק שהיה בדירה והטיח אותו, בעוצמה ומספר פעמים, בפניה של המנוחה ובבית החזה שלה ובכך גרם לשברים בצלעותיה, עד שזו איבדה את הכרתה ונפטרה.

           כתב האישום מציין, כי מותה של המנוחה נגרם עקב דימומים ונזק חמור במוחה, שהינם תוצאת החבלות הקהות והמרובות שהטיח המערער בראשה ובפניה, וכי במעשיו גרם המערער גם לשברים בצלעותיה של המנוחה; לפצעי שפשוף; ולשריטה ולדימומים תת עוריים מרובים בצוואר, בגו ובגפיים.

תשובות המערער לכתב האישום

4. בתשובתו הראשונה לכתב האישום אישר המערער, כי חבט במנוחה כמתואר בכתב האישום ואולם הוא הכחיש, כי גרר את המנוחה אל מתחת למיטתה, וטען כי הם נפלו יחד לרצפה, שם המשיכו להתקוטט. כמו כן, שלל המערער את הטענה כי המנוחה ביקשה ממנו לעזוב אותה לנפשה, והוא סרב לעשות כן. המערער אישר בתשובתו הראשונה לכתב האישום, כי הטיח שואב אבק בפניה ובבית החזה של המנוחה, אך טען, כי מעשה זה, כמו יתר המעשים שתוארו בכתב האישום, בוצעו בעקבות כאב עז שחש בשפה התחתונה, כאב שנגרם לאחר שהמנוחה נשכה את שפתו, עד שזו כמעט נתלשה. עוד הכחיש המערער כל כוונה להמית את המנוחה. המערער הוסיף וציין, כי פעל כפי שפעל מתוך הגנה עצמית, ולחילופין מתוך קנטור שהתבטא במכות ובכאב שנגרם לו, מצד המנוחה.

5. ביום 31.3.2014, הודיע סנגורו הקודם של המערער, כי הלה חוזר בו מהאמור בתשובתו הראשונה לכתב האישום, וטוען כי חבורת אנשים צעירים פרצה לביתם, והם אלה שהרגו את המנוחה. בהמשך לדברים הללו, הגישה באת כוחו הנוכחית של המערער לבית משפט קמא את תשובתו השנייה של המערער לכתב האישום, וזאת ביום 19.5.2014. בתשובה זו נמסר, כי ביום 8.5.2013, פרץ בין המערער למנוחה ריב, בדומה לויכוחים יומיומיים קודמים שארעו ביניהם, במהלך שתייה משותפת. המערער אישר בתשובתו זו, כי היה בינו לבין המנוחה מגע פיזי אלים, וכי בשלב מסויים היא נשכה אותו. המערער כפר במעשים שיוחסו לו בכתב האישום ובגרימת מותה של המנוחה בכוונה תחילה, וטען כי אף שהוא תקף את המנוחה באותו ערב, לא הוא שגרם את התקיפה המשמעותית. במסגרת תשובתו השנייה לכתב האישום, לא חלק המערער על סימני החבלה שנמצאו במנוחה, אך באחת מגרסאותיו, כך טענה באת כוחו בפני הערכאה הדיונית, הסביר המערער כי אלו נגרמו בעקבות תקיפת המנוחה על ידי מאן דהוא אחר. המערער הוסיף על דברי באת כוחו וטען, כי הוא והמנוחה לא רבו לאחרונה; וכי הוא לא יכול היה לראות מה עשו למנוחה "הבריונים" משום שהוא שהה בחדר אחר מזה שבו שהתה המנוחה, והם "שיתקו" אותו.