וייס נ' מרג'י ואח'

פסק דין

1.זוהי תביעה בגין תאונת דרכים שארעה ביום 3.4.09.

2.בהתאם לטענות התובע, כפי שפורטו בכתב התביעה, יצא מטירת הכרמל, פנה ימינה לכיוון חיפה, בכביש אשר לגביו ציין בכתב התביעה כי הוא "כביש מהיר בעל שני נתיבים", ברכב מסוג וולבו. בכתב התביעה ציין כי נסע בנתיב השמאלי אחרי רכב מסוג מיצובישי נהוג ע"י הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"). בסמוך לבסיס הצבאי אשר נמצא מימין הכביש, סימן הנתבע 1 על כוונתו לעבור לנתיב הימני ולאחר מכן החל לעבור לנתיב הימני. אז החל התובע לעקוף את את רכב התובע בנתיב השמאלי, ובעת שחלף את רכב הנתבע חזר הנתבע במפתיע לנתיב השמאלי ופגע ברכב התובע לאורך כל חלקו הימני של רכב התובע.

3.לטענת הנתבעים, כפי שפורטה בכתב ההגנה, נהג הנתבע בקטע הכביש הנ"ל בנתיב השמאלי, הבחין במראה האחורית ברכב התובע המתקדם לעברו במהירות מופרזת. הוא אותת ימינה והחל לעבור לנתיב הימני, אולם בעודו עובר לנתיב הימני התקרב אליו רכב התובע עוד יותר, לטענת הנתבע "במהירות בלתי סבירה בעליל", הנתבע חשש שייתכן והתובע מבקש לעקוף את רכבו מימין, ועל כן בכדי "ללכת על בטוח" האט והפסיק את מעבר הנתיב ימינה, עד שיתבהרו כוונותיו של התובע. בשלב בו הפסיק את מעבר הנתיב היה חציו האחד של רכבו עדיין בנתיב השמאלי וחציו בימני, והוא לא חזר לנתיב השמאלי עדיין אלא רק האט וחדל מלעבור ימינה.

4.שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה. עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכלל זה דו"ח השמאי ותמונות רכב התובע (נ/1).

5.ראשית, נטל ההוכחה מוטל על התובע, והנתבע לא עמד בו. לא מצאתי נימוק המצדיק להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע.

6.לא זו אף זו; אני מקבל את גרסת הנתבע, אשר היתה מהימנה בעיני, ואשר מתיישבת טוב יותר עם כלל נסיבות התאונה והראיות. מעבר להתרשמות בית המשפט מגרסאות הצדדים, ניתן לפרט כאן גם מקצת מהאינדיקציות לעניין זה אשר בחומר הראיות.

כך, למשל, התובע טען כי נהג במהירות של 60-70 קמ"ש ולא יותר מכך. אולם התובע הביא לעדות עמו נהג אוטובוס, אשר לטענתו נסע מאחוריהם במהלך התאונה, ראה אותה, ולאחר זמן מה פנה אל התובע ביוזמתו במקום עבודתו ואמר לו כי ראה את התאונה וכי הוא יכול להעיד לטובתו. לטענת התובע שניהם עובדים כנהגים ב"אגד" אך אין ביניהם היכרות אישית. נתעלם לצורך הדיון מן השאלה הכיצד ידע אותו נהג לפנות דווקא אל התובע על סמך זיהוי רכבו בלבד. החשוב לעניין המהירות הוא כי התובע ציין הן בכתב התביעה והן בעדותו כי קודם לנסיון העקיפה של הנתבע אשר לא צלח, עקף את האוטובוס בו נהג העד שהובא על ידו לדיון. דא עקא, העד אישר בעדותו כי נסע במהירות של כ- 70-75 קמ"ש, ומשמעות הדבר הינה בהכרח כי התובע נסע במהירות גבוהה יותר מזו שציין בעדותו. ומשנמצא כי עדותו זו לא היתה מהימנה, אין סיבה שלא ליתן אמון בעדות הנתבע אשר ציין כי מהירות התובע היתה גבוהה מאד ביחס לקטע כביש זה.

אינדיקציה נוספת מצויה בעובדה שבעוד אשר בכתב תביעתו ובעדותו ציין התובע כי רכב הנתבע נסע בנתיב השמאלי, הרי שבטופס ההודעה מטעמו לחברת הביטוח (נ/2) ציין כי רכב הנתבע היה בנתיב הימני טרם שהחל לעקוף אותו.

6.אולם לא רק בשל טעמי מהימנות גרסאות מן הראוי לדחות תביעה זו, אלא גם – ושמא בראש ובראשונה – בשל טעמים הנעוצים במדיניות משפטית ראויה ובמסר אשר על בית המשפט לשדר לאוחזים בהגה. מן הראוי להדגיש כי התובע, כמו גם העד מטעמו, אישרו את העובדה כי בעת שביצע התובע את נסיון העקיפה שלא עלה יפה היה עדיין רכב הנתבע בחציו בנתיב השמאלי. ברור מכך, אפוא, כי לא רכב הנתבע הוא זה אשר הטיח את רכב התובע שמאלה אל שטח ההפרדה, אלא התובע עלה על שטח זה בכוונת מכוון לאחר שהתברר לו כי אין לו אפשרות להשלים את ביצוע העקיפה, ורק בזכות עובדה זו נמנעה תאונה משמעותית יותר, אולי אף קטלנית חלילה. בנסיבות אלה, גם אילו היתה גרסת התובע נכונה והיה נקבע כי הנתבע החל לחזור שמאלה - שלא כגרסת התובע, אותה אני מקבל, ולפיה רק חדל מהמעבר ימינה – עדיין מן הראוי היה לדחות את התביעה.

האחריות לביצוע עקיפה באופן בטיחותי מוטלת בראש ובראשונה על הרכב העוקף, הן בהיותו הרכב האחורי, הן בהיותו הרכב היוזם את המהלך, המודע אליו ובדרך כלל בעל יכולת טובה יותר לשלוט בו. עקיפה, אף שהיא פעולה המבוצעת מדי יום ביומו אינסוף פעמים, הינה פעולה המצריכה תשומת לב ראויה. על הרכב העוקף להתאים את כל נתוני העקיפה – ובמיוחד את מהירותו; את עיתוי יציאתו לעקיפה; את אופן חליפתו על פני הרכב הנעקף ואת עיתוי חזרתו ימינה - לנסיבות העניין ולתנאי הדרך.

מן הכלל אל הפרט; בענייננו, בין אם רכב התובע נפגע כתוצאה מן העובדה שהרכב הנעקף נותר בנתיב השמאלי והפסיק את המעבר ימינה ובין אם כתוצאה מכך שהחל לחזור שמאלה וזאת כאשר חלק משמעותי ביותר מרוחב הרכב הנעקף עדיין בנתיב השמאלי, בשני המקרים האחריות לפגיעה מוטלת על הרכב העוקף. ככלל, ולמעט במקירם נדירים, על הרכב העוקף מוטלת החובה להמתין עד אשר הנתיב בו הוא מעוניין לבצע את העקיפה יהא פנוי לחלוטין באופן שיאפשר להשלים את ביצוע העקיפה בבטחה.

7.לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להדחות.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך 350 ₪.

הסכום האמור ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן תיווסף עליו ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

7.זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

מזכירות בית המשפט נא לשלוח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, ג' טבת תש"ע, 20 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: