וייס ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין (מרכז)

השופט אבי גורמן, יו"ר הוועדה

כנגד (כמה מ)העוררים הוגשה תביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין. הצדדים הופנו לבוררות ובמסגרת פסק הבוררות נקבע כי עיריית בני ברק, החברה הכלכלית לבני ברק בע"מ ומינהל מקרקעי ישראל, ישלמו לעוררים בגין רכישת בתיהם, סכום שקבעה הבוררת, כב' השופטת (בדימוס) נחמה מוניץ.

המשיב קבע תחילה כי הזכות שמכרו העוררים היא "זכות במקרקעין", כמשמעותה בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק" או "חוק מיסוי מקרקעין") וכי העוררים זכאים לפטור ממס בגין מכירת דירת מגורים מזכה, מכוח סעיף 49ב(5) לחוק. אלא שכעבור כחודשיים, חזר בו המשיב וקבע כי העוררים פלשו למקרקעין ולכן הזכות שמכרו אינה "זכות במקרקעין", אין הם זכאים לפטור ממס, ודבר החקיקה הקובע את המס החל בגין המכירה הוא פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: ״הפקודה״ או "פקודת מס הכנסה").

ערר זה מעלה שתי שאלות:

• א. האם היה המשיב רשאי לחזור בו מהחלטתו הראשונה?
• ב. (בהנחה כי התשובה לשאלה הקודמת חיובית) האם הזכות שמכרו העוררים היא "זכות במקרקעין" – כטענת העוררים, או שהזכות שמכרו אינה "זכות במקרקעין" ומיסוי רווחי המכירה חוסה תחת פקודת מס הכנסה – כטענת המשיב?

עיקרי העובדות

1. האחים, דוד וייס ז''ל וזולטן וייס ז''ל, נשותיהם וילדיהם, עלו ארצה סמוך לאחר קום המדינה. העוררים 2-1 הם ילדיהם של דוד ואוריליה וייס ז"ל, והעוררים 5-3 הם ילדיהם של זולטן וגולדה וייס ז''ל (הוריהם של העוררים יכונו להלן יחדיו: "ההורים"), כך שהעוררים 2-1 והעוררים 5-3 הם בני דודים.
2. לדברי העוררים, בראשית שנות ה-50 ומיד בסמוך לעליית הוריהם ארצה, יושבו ההורים על-ידי המוסדות המיישבים דאז, בחורבות הכפר הערבי הנטוש ג'אמסין א-שארקי, באזור אשר לימים הוקמה בו "מעברת פרדס כץ" בעיר בני ברק. ההורים הקימו במקום בו יושבו את בתיהם. זולטן וגולדה וייס ז''ל הקימו את ביתם במקום שנודע לימים כרח' הירקון 60 בני ברק - במקרקעין אשר לימים נודעו כגוש 7361 חלקה 148, ודוד ואוריליה וייס ז"ל הקימו את ביתם ברח' הירקון 62 בני ברק - במקרקעין אשר לימים נודעו כגוש 7361 חלקה 172 (שני השטחים ייקראו יחדיו להלן: "המקרקעין"). באותה סביבה, על חורבות הכפר הערבי הנטוש, יושבו לדברי העוררים על-ידי הגורמים המיישבים דאז, עוד עולים חדשים (להלן: "המתחם").
3. ההורים ואחריהם ילדיהם – העוררים, החזיקו במקרקעין במשך עשרות רבות של שנים. במרוצת השנים, כך טוענים העורררים, פנו הם שוב ושוב לגורמים ממשלתיים שונים, בבקשה כי זכויותיהם במקרקעין יוסדרו באופן רשמי. העוררים שילמו מסים והיטלים שונים, ולטענתם אף קיבלו היתרי בניה לבנות על-גבי המקרקעין.
4. ביום 14.9.2010 נחתם חוזה פיתוח בין מינהל מקרקעי ישראל שבבעלותו המקרקעין, לבין עיריית בני ברק והחברה הכלכלית לבני ברק בע"מ (להלן: "החכ"ל"), במסגרתו הוקנו הזכויות במקרקעין שבמתחם לחכ"ל. בחוזה הפיתוח נקבע כי החכ''ל מקבלת על עצמה את ניהול ההליכים המשפטיים כנגד המחזיקים השונים, וכי היא תהיה אחראית לפינוי המתחם (חוזה הפיתוח צורף כנספח 4 לתצהיר המשלים מטעם העוררים).
5. במסגרת ת"א 10881-03-13 הגישו עיריית בני ברק, החכ"ל ומינהל מקרקעי ישראל תביעה כנגד אבי העוררים 2-1, דוד וייס ז"ל וכנגד אבי העוררים 5-3, זולטן וייס ז"ל, כנגד העורר 1 - יהושע וייס וכנגד העורר 3 - ברוך וייס, לפינוי המקרקעין (להלן: "תביעת הפינוי"). תביעה זו הייתה אחת מתוך שורה של תביעות שהוגשו לפינוי אלה שהחזיקו במתחם.

התביעה התנהלה במשך למעלה מ-4 שנים, עד שהחליטו הצדדים לפנות להליכי גישור. ביום 31.1.2017, במסגרת ישיבת הגישור, חתמו הצדדים על הסכם בו נקבע כי הצדדים ימנו את את כב' השופטת (בדימוס) נחמה מוניץ לבוררת בעניינם (להלן: "הבוררת"), וזאת לצורך הכרעה בסכום הפיצוי שישולם לעוררים (להלן, בהתאם לכותרתו: "הסכם הגישור"). בהסכם הגישור נקבע כי סכום הפיצוי, יחדיו לשתי המשפחות, יהיה בטווח שבין 2,600,000 ₪ עד 5,000,000 ₪. עוד נקבע בהסכם הגישור כי כל סכום שייפסק יהיה עבור רכישת שני בתי המגורים שעל המקרקעין על-ידי חכ"ל, והוא יחולק בשווה בין שתי המשפחות (מחצית מהסכום לעוררים 2-1 – עבור הבית והמקרקעין שברח' הירקון 62, ומחצית מהסכום לעוררים 5-3 – עבור רכישת הבית והמקרקעין שברח' הירקון 60).

6. ביום 9.3.2017 ניתן פסק הבוררות (להלן: "פסק הבוררות"). בפסק הבוררות נקבע כי התשלום שישולם לעוררים יעמוד על סך של 3,450,000 ₪, והוא כאמור נחלק בשווה בין שתי המשפחות. פסק הבוררות מהווה את העסקה נשוא ערר זה (להלן: "העסקה").

בסעיף 6.3 לפסק הבוררות נקבע: