ויזל נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן – "בימ"ש לתעבורה"), אשר ניתן ביום 11.5.10, ע"י כב' השופט ש. בנג'ו, בתיק פ"ל 1445-03-09.

המערערת הובאה לדין בגין כך שביום 11.8.08, שעה 18:15 נהגה ברכב ברחוב אח"י אילת בקרית חיים ועוכבה לביקורת משטרתית. המערערת נתבקשה לתת דגימת שתן לשם בדיקת שרידי סמים בגופה, אך היא סירבה.

על יסוד העובדות הנ"ל יוחסו לה העבירות הבאות:

נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62 (3), לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961, (להלן – "הפקודה") ביחד עם סעיף 39א לפקודה, סעיף 64ב לפקודה וסעיף 64ד (א) לפקודה.

המערערת כפרה בעובדות כתב האישום ובימ"ש לתעבורה שמע את ראיות הצדדים והחליט ביום 11.2.10 להרשיע את המערערת בעבירות שיוחסו לה. בו ביום שמע בית המשפט לתעבורה את טיעוני הצדדים לעונש והפנה את המערערת לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינה.

ביום 12.5.10, לאחר קבלת התסקיר, החליט בימ"ש לתעבורה להשית על המערערת את העונשים הבאים:

3 חודשי מאסר בפועל, , 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילה בפועל של 30 חודש, פסילה על תנאי של 8 חודשים ולמשך 3 שנים וקנס כספי בסך של 1500 ₪.

הערעור מופנה כנגד עונש המאסר בפועל בלבד.

ב"כ המערערת ביקש להפנות את המערערת לממונה על עבודות שירות וכן לשירות המבחן. נעתרתי לבקשתו והפניתי את המערערת לשירות המבחן ולממונה על עבודות שירות. יצוין כי גם בימ"ש לתעבורה הפנה את המערערת לשירות המבחן ולממונה על עבודות שירות. האחרון לא מצא מקום לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, זאת משום שיש למערערת רקע של שימוש בסמים מבלי שתעבור תהליך גמילה. שירות המבחן גם כן, התרשם מהמערערת שהיא " ... מפגינה דפוס התנהגות של הימנעות והתנגדות לקשר עם שירות המבחן וממודעות טיפולית נמוכה, תוך חוסר רצון בעריכת שינוי ונטיה לאי לקיחת אחריות" – (גזר הדין עמ' 36).

אודה ולא אבוש, כי בתיק זה נהגתי שלא כדרכי ודחיתי את הדיון בו מספר פעמים כדי לבחון אם אכן יש בכוונת המערערת לעבור תהליך שיקומי. הערעור הוגש ביום 18.7.10, כלומר הוגש בתחילת ימי הפגרה. שירות המבחן הגיש תסקיר ביום 16.11.10 ובו ביקש דחיית הדיון בעניינה של המערערת לשלושה חודשים נוספים לשם ביצוע בדיקות לבחינת מצב ההתמכרות שלה והתאמתה לטיפול ביחידה לטיפול בהתמכרויות בחיפה.

שירות המבחן בתסקירו, מיום 29.12.10, ביקש דחייה נוספת של חודשיים לאור התרשמות השירות משיתוף הפעולה של המערערת עם גורמי הטיפול. ביום 20.2.11 ערך שירות המבחן תסקיר נוסף ובו הודיע כי המערערת אינה משתפת פעולה עם גורמי הטיפול, בכך שלא מבצעת בדיקות שתן, דבר שעורר חשד לשימוש בסמים, על כן ולאור התרשמות שירות המבחן שבהתנהגותה נוקטת המערערת "בדפוס של התנתקות והימנעות ...", לכן הוא, : ... נמנע(ים) מהמלצה טיפולית בעניינה.". יוזכר כי המערערת החלה ליזום קשר טיפולי אינטנסיבי במשך השבועיים שלפני כתיבת התסקיר מיום 20.2.11.

חרף התנהלות המערערת כפי שתיאר זאת שירות המבחן בתסקירו מיום 20.2.11, נתבקש הוא, להגיש תסקיר משלים ונוסף, תסקיר שנערך ביום 8.5.11 ובו ציין שירות המבחן כי מהמידע שנתקבל מהיחידה לטיפול בהתמכרויות בחיפה עולה כי מבדיקת השתן שנמסר ביום 14.2.11 נמצא כי השתמשה בסם מסוג בנזודיאזפינים ומדגימת השתן שנתנה ביום 20.2.11 עלה כי היא השתמשה בסם מסוג הרואין ובהמשך היא ניתקה את הקשר עם גורמי הטיפול. בסמוך לעריכת התסקיר החלה המערערת ליצור קשר טלפוני עם גורמי הטיפול, אולם שירות המבחן התרשם כי קיים :

" פער בין הצהרותיה של טליה לבין התנהגותה הלכה למעשה. לאור התרשמותנו הפרוגנוזה שלילית לשינוי וגמילה וכן לאור התרשמותנו כי טליה מונעת רק ממוטיבציה חיצונית להיכנס לתהליך טיפולי, שבין היתר מושפעת מחשש לתוצאות ההליך הפלילי, אנו נמנעים מהמלצה בעניינה.".

המערערת לא התייצבה לדיון האחרון ובא כוחה מסר כי היא נקלטה בבית חם במסגרת טיפולית, אם כי לא נמסר כל מסמך על כך.

אנו רואים כי הן בית משפט זה והן בימ"ש לתעבורה הלכו כברת דרך לקראת המערערת ונתנו לה הזדמנות להשתלב בתהליך טיפולי וגמילה, אך ככל הנראה, אין למערערת אותם כוחות פיזיים ונפשיים כדי לעבור תהליך קשה זה, ומכאן התנהלותה המתוארת בתסקירי שירות המבחן.

כידוע שגם הממונה על עבודות שירות אינו יכול להמליץ על מקום עבודה לריצוי עונש מאסר במסגרת עבודות שירות, הואיל ואין ברשותו רשימת מקומות עבודה המוכנים לקלוט אסירים המכורים לסמים או המשתמשים בסמים ושיכולים לרצות את עונשם במסגרת עבודות שירות.

כאמור כשהערעור מופנה כנגד גזר הדין ובעיקר כשהוא ממוקד ביחס למאסר בפועל בלבד, יבחן זאת בית משפט של ערעור בהתאם להלכה המקובלת, כשהוא מנחה את עצמו על פי הכלל האומר כי התערבותו תהיה אך ורק במקרים החריגים שבהם הוטל עונש חמור החורג במידה קיצונית מהעונש המקובל במקרים דומים - לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

בע"פ 6809/09 ויאצסלב מלינובסקי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 31.3.11), נאמר עוד כי:

"כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (לא פורסם, 18.11.2009); ע"פ 420/07 הנ"ל, בפסקה 94]. איני סבור כי המקרה שלפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.".