ווסה נ' סיסאי

פסק דין

התובע הגיש תביעה נגד הנתבע, שכללה שני סעדים: תביעה כספית ותביעה לצו עשה. בעקבות החלטת חברתי, כב' השופט לוקיץ' מיום 3.9.2012 הודיע התובע כי הוא מסתפק בסעד הכספי בלבד.

בכתב התביעה סיפר התובע על מקרה שהיה, וכך לטענתו היה:

ביום 5.9.06 הלך התובע לבקר את דודתו הגב' טוואבש אברה (להלן- הדודה) בבית הקשישים בקרית אתא, שהם היא שהתה באותה עת, כפי שלטענתו הוא עשה מדי יום. במהלך הביקור קראה לו הדודה, תפסה את צווארו קירבה אותו אליה ואמרה לו, כי במעון הקודם שלה ב"הוסטל" בקרית מוצקין, היא החביאה תכשיטים עשויים זהב בקופסה שנמצאת בארון שמעל הטלוויזיה. לטענת התובע המדובר בתכשיטים רבי ערך והוא אף פירט אותם בכתב התביעה.

התובע הבהיר, כי הדודה ביקשה ממנו ליטול את הקופסה לידיו פן ייגנבו התכשיטים. עוד טען התובע כי דודותו אף אמרה לו כי הוא יכול לקחת לעצמו את התכשיטים בתנאי, כי לאחר מותה הוא ידאג לטקס קבורתה וישא בכל הוצאות הקבורה וההוצאות הקשורות בהתאבלות לפי המנהגים הנהוגים אצל העדה האתיופית.

על מנת שלא למתוח את הקורא יתר על המידה, נצרף את הנתבע ונבהיר, כי הנתבע הנו בנה של הדודה. יען: התובע והנתבע, בני דודים.

התובע המשיך וטען בכתב התביעה וחזר על הטיעונים בדיון שהתקיים לפני, כי הוא ניגש למקום אותו ציינה הדודה ביחד עם הנתבע, (כאשר איתר אותו לאחר מאמצים רבים) הוציא את הקופסה ובה התכשיטים, אולם במקום שיטול את הקופסה, כמצוות הדודה, נתן את הקופסה לנתבע. כאשר שאלתי במהלך הדיון את התובע מדוע הוא עשה כן, שכן דודתו ביקשה שהוא לטענתו, ולא בנה- הנתבע, יטול את הקופסה, הוא ציין כי הוא עשה כן מפאת הכבוד שהוא רוחש לנתבע. על מנת לעמוד על דקדוקי הסיפור, נצין כי התובע הנו בן 59 שנים ואילו הנתבע הוא בן 47 שנים.

כעבור חודש ימים ממועד דברה של הדודה, והדבר היה ביום 4.10.2006, הלכה הדודה לעולמה.

התובע הוסיף וסיפר כי הוא נשא ושילם את ההוצאות הקשורות בטקס קבורתה של הדודה ובעבור קיום המנהגים והטקסים הקשורים בהתאבלות, לפי הפירוט הבא: הזמנת קייסים לקיום המצוות הדתיות, קניית פרה לכבודה של הדודה במחיר של 11,000 ₪, קניית שני כבשים במחיר של 2000 ₪, קניית קמח בשיעור של 18,000 ₪, תבלינים בסך של 600 ₪, משקאות בסך של 4000 ₪ וכלים לאירוע בסך של 1000 ₪. בסך הכל שילם התובע לטענתו, סך של 22,600 ₪- סכום אותו הוא תובע במסגרת התביעה, בנוסף לסכומים נוספים בגין הוצאות, ובגין עוגמת נפש וסבל שהיו מנת חלקו כתוצאה מ"מכות" שהוא קיבל מהנתבע, עת הגיע למסור לו מכתב מעורך הדין בעניין מושא התיק.

התובע המשיך וטען כי הוא פנה לנתבע כדי שהוא ישא בהוצאות שהוא נשא בהם לאחר פטירת הדודה, אולם הוא לא איתרו משך שנים ורק חודש לפני הגשת התביעה הצליח לאתרו וכך, כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות הוגשה התביעה לכאן.

הנתבע הגיש כתב הגנה קצר בו הוא טען כי התובע ניצל את הדודה כל העת ואף לקח את כספיה וחלק מתכשיטיה עת העביר אותה לבית אבות. עוד טען הנתבע כי כנהוג אצל העדה האתיופית, הרי מקובל כי יחידי הקהילה ישתתפו בהוצאות הקשורות בלוויה ובטקסי הקבורה וההתאבלות, והתובע אף לקח כספים אלה לכיסו. הנתבע טען כי הוא הקים את המצבה שעל קבר אמו ובמהלך הדיון אף הציג תמונה לעניין זה.

כאן המקום לציין, כי לאורך תביעתו ציין התובע את הקשר המיוחד ששרר בינו לבין הדודה עוד מאז שהיו באתיופיה, את העזרה שהוא הושיט לה משך כל השנים עד כדי כך שהוא היה לדודה כבנה, הכל כנטען על ידו.

אמקד את טענתו של התובע: לטענתו של התובע, בינו לבין הנתבע סוכם כי הנתבע ישמור את התכשיטים אצלו, ואלה ישמשו לכיסוי הוצאות הקבורה של הדודה. התובע נשא בהוצאות הקבורה והוצאות נוספות הקשורות בטקסי ההתאבלות. הנתבע "נעלם" ולא עמד בסיכום שהיה.

לאחר שהצדדים העידו בפני ולאחר שעיינתי במסמכים שצורפו, אני רואה לדחות את התביעה, וזאת ממספר נימוקים מרכזיים, אותם אפרט להלן:

א.גרסתו של התובע באשר לתכשיטים ולסיכום שהיה לגביהם מוקשית בעיני, שכן היא כוללת חוסר הגיון פנימי, אשר התובע לא ידע להסבירו. במה דברים אמורים?

כזכור, לפי דברי התובע הדודה ביקשה ממנו, כי הוא יגש להוסטל, יטול את התכשיטים, ישמורם אצלו כדי שיוכל להוציא את ההוצאות הקשורות בטקס הקבורה והשבעה באופן מכובד כמקובל בעדה. התובע אף טען כי הדודה אמרה לו: "אתה כמו הבן שלי אני סומכת עליך תטפל ותכבד אותי" (סעיף 16 לכתב התביעה) ולפניי טען כי הדודה קראה לו ואמרה כי התכשיטים יהיו שלו ובנוסח כתב התביעה שבכתב יד טען כי הדודה הורישה לו את התכשיטים.

הגרסאות שהתובע העלה מעת לעת לעניין גרעין ההתחייבות, יוצרות קושי לקבל אותן. יתרה מכך, אם אכן הדודה ייעדה את התכשיטים לתובע (בתנאי כי מתוך התכשיטים הוא יוציא את ההוצאות כאמור), הרי קשה להלום טענה זו ביחס למעשיו של התובע, אשר לא זו בלבד שלא הלך למקום בו הוחבאה קופסת התכשיטים הוא לבדו, אלא שצירף אליו את הנתבע. זאת ועוד, בניגוד למצוות הדודה, הוא לא שמר את הקופסה אצלו, אלא נתן אותה לנתבע. הסברו של התובע כי הוא עשה כן בגלל שהוא רוחש כבוד לנתבע (הצעיר ממנו בכ- 12 שנה) אינו מקובל עליי. אם אכן, כטענת התובע, הדודה ביקשה כי הוא ישמור את קופסת התכשיטים (והרי בין השניים קשר מיוחד), מדוע יתן התובע את הקופסה לנתבע, אותו הוא תיאר כאדם שלילי, וכלשונו "לא היה קיים עבור אמא שלו".

ב.הסכומים אשר נקב התובע לגבי ההוצאות הקשורות בטקס הלוויה והקבורה של הדודה, לא זו בלבד שלא גובו במסמכים, אלא שמהסכומים שצוינו על ידו, עולה הגזמה שמאפילה הן על רכיב זה של התביעה והן על שאר הטענות שנטענו על ידי התובע. כך להמחשה טוען התובע כי הוא קנה קמח (המיועד כנראה לאפיית המאכל המסורתי ה"ענג'רה") בסכום של 18,000 ₪.

יתרה מכך, כתב התביעה שהוגש על ידי התובע לבית המשפט, כולל שתי גרסאות, אחת מודפסת והשניה בכתב יד. בגרסה המודפסת, מצאנו כי מחירה של פרה הנו 11,000 ₪, ואילו בגרסה שבכתב יד עלותה של פרה היא 9,000 ₪.

ג. בניגוד לטענותיו של התובע בכתב התביעה לגבי הקשר המיוחד בינו לבין הדודה, הרי משום מה, התברר כי לאחר מות הדודה, וחרף הקשר ההדוק והיחסים הקרובים, אשר התובע טען להם והדגישם בכתב התביעה, הוא לא נהג לפקוד את הקבר של הדודה, דבר אשר מעמיד בצל כבד על טענותיו לגבי קשר הדוק ומיוחד שהיה בינו לבין הדודה. זאת ועוד, לטענת הנתבע, התובע אף לא נכח בהלוויה כלל וכלל.